וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

מה?

ביקרתי בעוצבת־הגליל, הרחק הרחק בצפון. ממש על הגבול, מטר ואסימון ממקום החטיפה שחוללה... הממ.. מבצע ("מלחמה בעצימות נמוכה"..? אני חושש שזה לא יתפוס כאן). שמענו מקצין־המטה על מה שהיה, מנקודת המבט שלהם. נשמע לא כל־כך טוב; קצת מדאיג. שום דבר שלא פורסם בעשרותיו בשלל המדיות, ונחשף ונגלל ונותח ואומלל - אבל לשמוע את הדברים ממקור ראשון (סוג־של) זה בכל זאת אחרת.

* *

בדרך חזרה, אחרי הצצה חטופה לנוף הרי הלבנון הנישׂאים מבעד לחומות־הגנה עשויות בטון יצוק, אספנו על הדרך טרמפיסט: חייל עטור כומתה סגולה. היה די במבט אחד בפניו כדי לא להותיר ספק: בדאווי. טוב, נו, למען האמת שאלתי אותו אם הוא לא מהגדוד הדרוזי במקרה, אבל למרבה המזל הוא לא שמע, או העמיד פנים שלא שמע. הוא מהגדס"ר, כמובן - אלה עם הכנף גדולה שיוצאת מצידו של נגמ"ש מדברי. גשש. ולא סתם גשש: הוא היה אחד מזוג הגששים שהוקפצו ראשונים לגזרה שהתחממה, אז. הם שזיהו שהגדר נחדרה, שהחיילים נהרגו, ושככל הנראה יש מקום להכריז על חניבעל. ולא זו בלבד, אלא הם ביקשו - וקיבלו - ממפקד הצוות אישור להיכנס לשטח לבנון, בעקבות כוח חזבאללה. 'מה, ולא ראיתם את המטען שאייד מאוחר יותר את הטנק?!' - "לא," הוא הסביר באריכות, במבטא ערבי בולט. "אי־אפשר לראות את זה. זה גדול, אבל זה מוסתר עמוק עמוק באדמה." אבל כן למדנו על איך הם זיהו מטענים בתוך הבונקרים שחזבאללה השאירו אחריהם (וחלילה לי מלחטוא לביטחון שדה כאן - אז על אף שאני מאמין שזה לא ביג דיל, אני אחסוך מכם את הפירוט).

היה מרתק.

* *

ואה, כן: אבא שלי פגש את עזאם עזאם. שתו קפה, במוסך במגאר. "בחור מאוד נחמד," הוא אומר.

"ישבתי במוסך, ופתאום בעל הבית קורא: 'עזאם! עזאם!' וההוא מסתובב. סיפר שנותן הרצאות בשב"ס, ובמערכת החינוך. נראה בנאדם פשוט כזה, לא מגולח, כזה שלא היית זורק עליו אם לא היית יודע שזה עזאם."

וואלה.

בנו של דוד גרוסמן, בן 21 פחות שבועיים (אבל כמובן לעולם יהיה פחות שבועיים) ממבשרת־ציון, נהרג היום בלבנון.

לכאורה לא צריכה הייתה להיות לידיעה הזו שום חשיבות מיוחדת. אלא מאי, מסתבר שסמ"ר אורי גרוסמן הקטוּף הוא במקרה אחד שהייתה לו שפה מיוחדת כשהיה קטן. אבל לא סתם עוד אחד: אחד שכתבו עליו ספר. ולא סתם ספר: ספר שעבדכם הנאמן קרא בילדותו המוקדמת, ומצא בו מקור להנאה אין קץ.

הבחור שבתמונה היה פעם תינוק מתוק, שצחק ודיבר במילים משונות. בערך באותו זמן שאני הבטתי מחלון דירתי בקומה הרביעית מטה, אל כלב־הזאב הקשור, וקראתי בשמחה: "כֶּבֶּה! כֶּבֶּה! לא עונה כֶּבֶּה..", או כשעם כניסתהּ של משאית גדולה לרחוב שלנו הכרזתי בכל פעם מחדש, בפני כל מי שהיה נכון לשמוע: "בַּדִּי דּוֹלָה!" (אני מוכן לשמוע תיאוריות על למה "בדי" זה משאית, אל אלוהים) - הוא צווח ואריאציות על מילים אחרות, ובמקרה בפני אבא שדאג לרשום את כולן ולהוציא לאור ספר בכריכה צבעונית.

וזה העצב שבמלחמה: הרי הבחור הזה, במותו, הוא ככל המתים האחרים; סיפורו לא שווה יותר משל האחרים; פתיל חייו לא נמשח בשמן יקר יותר מאצל השאר; הוא מייצג את כולם. אבל, לפעמים זה מגיע לך מתחת לבטן, איפה שכואב, במקום שלא חשבת שזה יכול להגיע אליו; וביום בו גיבור ספר הילדות שלך - שלא ידעת אפילו שהוא קיים גם בעולם האמיתי - נהרג פתאום במלחמה, זה בהחלט מתחת לבטן. לפתע אתה מופתע. זה בערך כאילו היו מבשׂרים לי שסינדרלה נהרגה בפיגוע. וזה בפירוש לא מצחיק.

אין בדעתי לצאת כנגד קיום מלחמה כשלעצמו; מלחמה היא אקט עצוב, וקטל הוא מאפיין אנושי מצער ומיותר - אבל האמת לאמיתה היא שיש גם אנשים רעים בעולם. ובהם צריך להילחם (כנראה). למרות שגם הם אנשים, וגם הם היו לא מזמן - ממש לא מזמן, במונחים היסטוריים - ילדים. היה זה הוּק (גירסת חנוך רוזן) שביטא את הרעיון הזה באופן קולע: "גם אני הייתי תינוק מתוק, גם אני ידעתי לחייך ולצחוק". ואם תרשו לי להתבטא באמריקאיות לרגע: להילחם זה חרא - אבל יש בעולם אנשים שהם חרא, ונגדם צריך להילחם.

סיכומו של עניין יהיה ככל הנראה: עצוב, אבל.

ה"אבל" פירושו, בין השאר, שאנחנו מוכרחים להיות זהירים. מאוד, מאוד זהירים.

אה, כן, ולא להלל את המלחמה יותר מדי. די לנו.

זה אמנם יתפוס קצת מקום, אבל הן פשוט טובות...