וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

"מדוע מקריבים קורבנות?" שאלתי את עצמי.

ניסיתי להתחבר להוויה; סרקתי בעיני־רוחי אלפי שנות היסטוריה אנושית: דרך הקרבת ילדים בעץ לבאבא יאגה ביערות מזרח־אירופה והעברתם באש למולך בירושלים בגיא בן־הינום, עבור בקורבנות חלופיים לקורבן־אדם - בעלי־חיים, יבול, רכוש - ובחזרה עד להתחלת ההתחלות האנושית, הקורבנות במסגרת השבטית הקדומה. הדגש שנתתי הוא על החשיבות הכפולה - זו של ההקרבה עצמהּ, וזו של ההקפדה על ביצוע כל כללי הטקס.

חושבני שזו הפעם הראשונה ששאלתי את השאלה הזו 'בקול', במפורש - שכן כבר הרהרתי בהּ בדרך זו או אחרת בעבר; ואולם דווקא תיאור התרבות ההודית הקדומה הנוקשה שנסובה סביב עריכת טקסי קורבן מושלמים כתנאי לשליטה בכוחות הבע והעולם (ובמקרה של כישלון בהשגת השליטה באלה - אמונה כי הסיבה הינה פגם בשלמות הטקס..) שקראתי הרגע הצית את השאלה הזו ביתר שאת. לא בכדי ניסיתי לחזור לארכיטיפ האנושי היסודי, טרם היות תרבות (ופילסתי לי מעבר דרך מראות־זוועה מסיפורי אימים של בשביס־זינגר ומסיפורי תמצית מפסוקי תנ"ך נוקבים); אני סבור שיש אלמנט פסיכולוגי 'טהור' אשר עליו מבוסס הצורך/הדחף להקריב קורבן.

למרבה השמחה נראה לי כי האלמנט הזה קשור איכשהו ליסוד השאיפה־לשלמות בטקס הקורבן, דהיינו שניהם יונקים מאותו מקור, או לפחות מבאר דומה.

בבסיס השאיפה לשמירה על מלוא החוקים - השרירותיים! - של הטקס, טמונה כמובן החרדה. זה ברי ונהיר: הקומפולסיה החברתית הזו זהה לזו האישית (ראה OCD כמקרה־קיצון). דעתי היא כי גם בבסיס הדחף או הצורך להקריב קורבן משל עצמך על־מנת להבטיח קיום עומדת חרדה - עד כדי חרדה קיומית - שמבטאת עמדה של חולשה. ואין בזה פלא, אם נחשוב על אנשי־המערות ועל כוחם אל מול שאר הכוחות (איתני־הטבע, מזון, טורפים ואויבים) - הרי גם כיום כוחנו מוגבל לאין שיעור, וכל שכן בימים עברו.

אז חשבתי לעצמי כי אולי בבסיס ההקרבה עומד משהו שאפשר אולי לכנות 'תחושת איזון', רצון לסדר את העולם באמצעות מאזניים - שלם וקח. רוצה לומר: תן משלך, הראה נכונות ושלם מחיר - והעולם ייתן לך תמורה כגמולך; וכגובה המחיר כן אופי ההצלחה (ראה מקרה הקרבת בנים טרם יציאה למלחמה).

זה נשמע הגיוני לעילא, אבל משהו נדמָה בעיניי שכלתני מדי. אולי היה בזה משום רציונליזציה רטרוספקטיבית, אבל לא נראה לי שהמקור הוא זה. ועל־כן ניסיתי לחזור עוד אחורה: המבנה השבטי של החברה האנושית הקדומה דומה למבנה השבטי של להקת זאבים למשל. פרט בלהקה מפגין נאמנות וציות למנהיג באמצעות שכיבה על הגב למרגלותיו - ומדוע לא האדם? אמפירית, אם כן, יש יסוד ממשי לשער - ויסוד זה נדמה ממשי עוד יותר כאשר מתבוננים בהתנהגות האנושית אפילו כיום - שהתנהגות דומה לזו רווחה גם בחברה האנושית. וזו לאמיתו של דבר זהה להקרבה במובן מהותי ביותר: אין אמנם הקרבה פיזית, אך יש הקרבה פסיכולוגית - הקרבה של תחושת השליטה - על־מנת להבטיח את הקיום הפיזי. ובדומה להתרפסות - הכלבית או האנושית, שני מופעים של אותהּ המהות - כן נשיאת 'מנחות' למנהיג כאמצעי להוכיח את נאמנותך לו, פעולה הנעשית למעשה למען הבטחת קיום העצמי; כאמור, הפגת חרדה קיומית (שיש להּ אכן בסיס ואחיזה במציאות. "מנחה" הינה למעשה נתינה משל־עצמך לאחר, דהיינו הקרבה - ובעיקר כאשר הנתינה נתפסת ככורח, רשמי או לא. כמובן, ככל שהנתינה ערכהּ רב יותר, כך נצפה (באופן הגיוני) לתמורה הולמת יותר.

ואם נקריב מעצמנו למען המנהיג, קל וחומר שנקריב למען ה"אל" כמסמן של כוח טבעי - שאין לאדם שליטה עליו, בדומה לחוסר־השליטה שלו על המנהיג - או התרחשויות עתידיות, כוחות שעוצמתם והשפעתם רבה אף יותר מזו של המנהיג האנושי.

וכך מסתבר שהקרבת קורבנות אינה אלא דחף נוגד־חרדה.

מצער לחשוב כמה בעלי־חיים ובני־אדם קיפדו את חייהם בטרם זמנם (הטבעי..) על מזבח תהליך הפיצוי הפסיכולוגי שהובילה החרדה האנושית.

מנחם אולי לחשוב, במחשבה שניה, שנשיאת מנחה בדרך של קורבן קיימת גם בעולם בעלי־החיים, כלומר אין זו טיפשות אנושית נבדלת (רק העלינו אותהּ לדרגת אמנות, כיד היצירתיות הטובה עלינו).

במחשבה שלישית, משעשע לרשום את כל זאת רק מספר דקות לאחר שהרגתי תיקן שלא עשה לי כל רע או איים על הקיום שלי. חרדה היא מניע פסיכולוגי רב־עוצמה, אני מוצא; יתכן שאפילו החזק ביותר.

ובמוחי עולה תמונתהּ של הילדה המבריקה־להפליא מעולם דרך, שמוכרחה להיפטר מהשומן שעל ידיה ומאוחר יותר לעקוב אחר קווי רצפת־העץ, עד צאת נשמתהּ.

זו לא מטאפיזיקה; זה "נוירופסיכולוגיה: מבוא".

אני תוהה בקול אם המיליונים שנרצחו במחנות הנאצים הומתו כקורבן־אדם.

אבל זו סוגיה נפרדת.