וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

מכירים את התחושה הזאת, בלילה, כשקר, והכל שקט, ורק רחש האקווריום ותקתוקי השעונים מפירים את הדממה הכבדה הזאת?

- אני שונא את התחושה הזאת.

כפות הידיים שלי קרות, והשפתיים שלי נעולות על קו מריר, והרגל שלי (שוב) מרקדת.

*מוריד משקפיים* - *משפשף עיניים* - *מרכיב בחזרה משקפיים*

*נאנח, אבל בקול שקט*

*מסובב את הראש מעט ימינה, ומגרד באוזן, בחלק הזה שאני לא חושב שמישהו ללא השכלה רפואית יודע איך קוראים לו*

*משעין את הסנטר על היד, ואז מחזיר את היד למקלדת*

פתאום מגרד לי בראש. ומגרד לי בעוד כל מיני מקומות. זה די מצחיק, האמת – כשאני חושב עכשיו על גירוד, פתאום אני מגלה שמגרד לי בכל מיני מקומות: באחורי הראש, ובאמצע הראש, ומימין בבטן, ו"בחיבור הזה בין הזין לביצים" ['הבכיינים', חנוך לוין], בבית השחי מצד ימין – וכשאני חושב על זה, גם מצד שמאל – ופתאום גם בחלק העליון של ארובת-העין, ועכשיו גם ממזרח לאוזן, ובאזור שבין השכם לבית השחי השׂמאלי. ושלא תחשבו, יש עוד הרבה מקומות – אני פשוט לא מכיר את השמות שלהם..  *נושך שׂפה בביישנות*

אני חושב שגירודים זה הדרייב העיקרי לרצות לדעת שמות של איברים חדשים בגוף.

- בעצם, מלבד סקס, גירודים הם הדחף העיקרי לערוך היכרות עם האיברים המרכיבים אותנו:

הנה, עכשיו למדתי שלאיבר הזה קוראים באנגלית "Concha" (או Conch). נסיונות למצוא תרגום הולם לעברית העלו רק את ה""מינוח""* הייחודי – "אוזן חיצונית". אני לא מבין, איפה האקדמיה כשצריכים אותה?!

חיפוש אחר תמונה של concha ברחבי הרשת העלו שלל תמונות מרהיבות של קונכיות; ואכן, מתברר כי concha היא למעשה כל מבנה (אנטומי או  ארכיטקטוני) שצורתו מזכירה צדף או קונכיה.

ומסתבר ש־Concha היא גם עיירה קטנה במקסיקו.

מסקנה: הגירוד הוא אבי הדחף לחקור!

...ושוב מגרד לי.

והנה שוב.

עושה רושם שזה סטייט-אוף-מיינד תמידי כזה, שאתה רק לא מודע לו לעתים.