ואוו... סוף סוף סיימתי את הבגרות בתיאטרון!!! בלי "כמה מפליא ואיזה צירוף נסיבות מוזר"!! זהו זה הסתיים ותם. אני ממש מאושרת שאני לא אצטרך לסבול יותר את הצעקות והריבים שעכשיו סוף סוף יש לי זמן להתאמן בגיטרה ובפסנתר. ועדיין קצת חבל שזה נגמר כל כך מהר. אני כל כך אוהבת לשחק שהייתי רוצה להמשיך לעשות את זה. אני מרגישה שזה ממש שלי ואני גם טובה בזה מאוד. אבל זה משהו שנתתי בידיו של אלוהים כי כרגע אני לא יודעת מהו בדיוק רוצה ממני. זה קשה להבין אותו. אם לפני שנתיים היו לי כל כך הרבה בחירות מה לעשות בעתיד, עכשיו יש לי פי שתיים יותר בחירות. מישהי פעם אמרה לי שאני צעירה ויש לי עוד זמן להחליט ובנתיים אני צריכה להתנסות כדי לראות מה אני אוהבת. אני מצטערת שהקשבתי לעצה הזאת כי במקום לצמצם את האופציות שלי, הרחבתי אותן. ויותר גרוע מזה, שלא באמת מצאתי משהו שאני שונאת לעשות. וזה נורא משגע. עוד הצבא שפתאום החליט לעשות לי בעיות. כבר שחשבתי שיש לי עוד שלוש שנים להכריע וזה מספיק זמן כדי לקבוע את עתידי, הם מחליטים לא לגייס אותי. ויכול להיות שבעוד שלושה חודשים אני אסיים את הבית הספר, אצא משם ולא אדע מה לעשות עם עצמי!
פשוט חשבתי שיש לי זמן.... ככה חשבתי ועכשיו אני כבר לא יודעת... לא בטוחה מה קורה בכלל. היו הרבה פעמים במהלך החזרות שהתעצבנתי על כולם ועוד המדבר הזה באמצע חיי ופשוט רציתי לוותר על הכל! שאלתי את עצמי: "למה אני עושה את זה?". הרי בסך הכל אני מבינה עד כמה זה קשה ואני יודעת שאני לא רוצה לעבור את זה ואני גם יודעת עד כמה כל זה מסובך אז "למה אני עושה את זה?". ובכל מקרה, הוא קרא לי ועניתי. לא יכולתי שלא לענות. מהחיים שלי לא אכפת לי כבר. הייתי מוכנה כבר מזמן לגמור אותם אבל כשאני יודעת שאחרים יפגעו, אני לא יכולה. הוא קרא לי לעזור למישהי ולא יכולתי להגיד לו לא. כעסתי עליו מאוד אבל לא יכולתי להגיד לא. ואז הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה להיפטר ממנו. שורשים שנעמקו שם לפני כמה שנים וזה כמעט ובלתי אפשרי לנתק אותם מהלב. אולי הגעתי לתחושה של הבנה- למה אני מנהיגה? מסתבר שיש משהו בתוכי שנמצא עמוק שם שביום אחד נתתי לו להיכנס ועכשיו הוא לא יכול לצאת. זהו, זאת אני. ומה שאני לא אעשה כדי לשנות את זה, אני לא אוכל. וזה מצחיק! כי רוב האנשים מנסים להיפטר מהרע שבהם ולא מצליחים. אני לא מצליחה להיפטר מהטוב. ולפעמים, כשממש קשה יש לי רצון לעזוב את כל זה ובכל מקרה אני לא מצליחה. לא מצליחה...
ואחרי עירעורים רבים, הבנתי את זה... זה לא בגלל השמיים וגם לא בגלל הגיהנום. זה לא בגלל שיהיה לי טוב יותר וחיים שמחים יותר. זה בגלל שהוא נתן לי אהבה אמיתית. ומאז אני אוהבת אותו ואת האנשים בעולם הזה. לא אכפת לי כבר מכלום. אבל כשיום אחד מזמן... חשבתי איך לפגוע בו לא הצלחתי. לא הצלחתי לעשות לו רע.
ועכשיו אני חושבת איך לעשות לו טוב יותר.. שוב... ואיך הגעתי לזה ? את התעלומה הזאת אני לא יודעת לפתור. וחשבתי על זה שיש שתי אופציות שזה ככה: האחת זה אולי בגלל שיש משהו חשוב שאני חייבת לעשות ולא משנה מה הוא ילחם עלי כי זה חייב לקרות.. האופציה השנייה היא שאני פשוט לא מבינה עד כמה אני אוהבת אותו. רק שאני לא יודעת מה זה משני אלה. הרבה מאמינים אומרים שאלוהים נותן לנו בחירה ולא אוכף עלינו דבר אבל מצד אחר אני לא חושבת שאני מסוגלת לאהוב אותו כל כך! או שכן?
מבולבלים?! גם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
