פשוט הרגשתי שיש לי רצון לפרוק משהו בתוכי. אני לא כל כך מצליחה להבין כל כך הרבה דברים לאחרונה ובכל זאת במקום להיכנס לדיכאון יש בתוכי מין שלווה כזאת כאילו הכל יהיה טוב. גם כשאני מאבדת אתה עצמי כל כך, אני יודעת שאני אהיה בסדר ואני באמת מנסה ליהנות מכל רגע בחיים. אני כל כך מאמינה שאני צריכה להישאר חזקה למען אחרים ואני עושה את זה. אני מתחזקת. וכן גם אני בנאדם ויש לי תקופות שבהם אין לי כוח יותר לכלום ולי לא תמיד יש את אלה שיעמדו לצידי אבל יש משהו עמוק בפנים שמחזק אותי. האמונה החזקה שכל זה לא סתם.
אף פעם לא הבנתי ועכשיו אני מבינה. אני מבינה מה אני עושה פה. ומבחינתי כל העולם יכול להגיד שאני טועה אבל אם בלב יש לי תחושה שהכל טוב אני אלך על זה. זה לא החוקים, זה לא המוסר. זה מעבר לזה. הרבה מעבר לזה. הרבה אנשים בקהילה חושבים שנאבדתי.. אבל אני ההיפך. חושבת שמצאתי. מצאתי את מה שאני באמת מאמינה בו. מצאתי את האמת שלא גורמת לי להרגיש רע אלא אמת שמנחמת אותי. אני מאמינה שיש מישהו נפלא שם למעלה. באמת נפלא אבל אנשים לא מעריכים אותו ואת מה שהוא באמת רוצה מאנשים. ויש בי תקווה שאולי יום אחד זה יהיה מובן.
אלוהים הוא נפלא אבל הוא הרבה יותר מהטפות, מחוקים ומצוות. הוא הרבה יותר מויכוחים אינסופיים על איזו גרסה יותר נכונה ואיזו מצווה יותר נכונה או לא. כי בסופו של דבר אין אמונה או דת בעולם הזה שהיא מושלמת. אבל אלוהים כן. הוא מעל ומעבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
