ילדה מהחיים

כמה זמן עברמאז שכתבתי!!! 100 שנה אוליי.. ויש המון מה לספר. קודם כל אני כבר חיילת עכשיו שמשרתת את צה"ל ואולי לא כמו רבים אחרים אני באמת גאה בזה. אני חייבת להודות שלהיות חיילת  בצבא זה באמת מאתגר מכל הבחינות. ולא משנה אם אתה לוחם או ג'וב כמוני אתה לומד שהקושי הכי גדול בצבא הוא לא בהכרח הפיזי. אם יש משהו שבאמת גורם לך לפעמים אפילו לדפוק את הראש בקיר זה אנשים. כשאתה מבלה 24 שעות עם אותם אנשים וכולכם רעבים ועייפים ומעוצבנים אתה לומד להכיר את הצד האפל של כל בנאדם שנמצא איתך. ואני לא מדברת רק על אנשים אחרים אלא גם על עצמי. זה עוד פחות נורא כשעושים לך את זה אבל כשאתה מתחיל להתנהג כמו חיה ולצעוק על כולם ולהתווכח אז אתה כבר מתחיל לרחם על עצמך. אני מפחדת מזה שאני פשוט מאבדת את הזהות שלי , את האנושיות שבי ואת כל מה שאני באמת. איך באמת אפשר להתמודד עם זה?

אם להיות כנה, ברגע שהתגייסתי הבנתי שאני לא במקום הנכון ושאני אמורה להיות לוחמת ולא אחת שעושה טירונות 01 ועד עכשיו אני נלחמת בלהשיג את המטרה הזאת. ובכל זאת, אני שואלת את עצמי אם זה באמת מגיע לי? איך אני יכולה לרצות להקריב את חיי למדינה אבל לא לדעת איך לותר לחברה ותמיד לראות את המצוקה שלה ולא שלי? כי אם אני לא מבינה את המשמעות האמתית של לתת הכל בשביל אחרים אז מה זה שווה בכלל??

תבינו את המצב האבסורדי שלי- אלוהים נתן לי כל כך הרבה ברכה. את התנאים הכי טובים בצבא שאנשים רק יכולים להתחנן עבורם, חברות נהדרות ומקסימות ותפקיד מעניין שלא דורש מאמץ רב. ואני בוכה כי אני רוצה להיות לוחמת. כי אני רוצה לסבול. כי אני רוצה לסכן את החיים שלי במידה הכי גדולה שאפשר. אני בעצמי לא מבינה מה הולך איתי אבל מה שזה לא יהיה אני אדע בהמשך ואני גם אבין. אולי יש לי עוד הרבה לראות,ללמוד ולהבין. ויהיה אשר יהיה אני יודעת רק דבר אחד- שאין לי מה לדאוג כי אני בידיים הנכונות...חחח.