לא יודעת.. כבר איכשהו חשבתי שמשהו מתחיל להסתדר..

אני לא חושבת שהוא היה שולח את האסמס הזה בלי סיבה

תולה בי כאלו תקוות לחינם..

אני מודעת לזה שזו אובססיה

והאמת שגם לא כזה אכפת לי

גם לא מעניין אותי לצאת מזה

פשוט.. לא אכפת לי

אני אחיה כמו מכונה

אולי אני צוחקת מדי פעם..

ומדברת ויוצאת

אבל באמת שאני מרגישה מתה מבפנים

והם רואים את המצב שלי..

איך היא יכולה לא להגיד לי מה הוא חושב??

מה אני צריכה להשבר מולו??

אני לא רוצה

לא צריכה שהוא ירחם עליי

אם היא רק הייתה אומרת לי מה הוא חושב הייתי אולי יודעת מה להגיד

למרות שזה כבר מאבד תקווה

כנראה שלא משנה מה אני אגיד

הוא החליט.. וזהו

היו לה דמעות בעיניים והיא אמרה בואי נגיד שזה לא חיובי

איך היא יכולה להעביר איתי את כל היום ולא להגיד לי את זה??

נמאס לי מכולם..

נמאס לי מהכל

מהמצב הזה

מכל החיים האלה

שעד שמשו היה בהם טוב הרסתי אותו

אני מסתכלת אחורה..

וזה פשוט נראה לי מיותר

חשבתי כבר שיצאתי מזה..

תליתי הכל באסמס המסכן הזה

הוא בא לדבר איתי היום

והיא אמרה שמה שהוא חושב.. "בואי נגיד שזה לא חיובי"

ובסוף הוא גם לא בא..

לפחות הוא הודיע לי על זה ולא נתן לי לחכות כמו מטומטמת..

אני לא יודעת מה יותר גרוע

זה שהוא לא בא או מה שהיה קורה אם הוא כן היה מגיע

בכל מקרה..

אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל לעמוד בכאב הזה..

אני לא יכולה יותר עם התקפי הבכי האלה

ונמאס לי להתקשר לחברה בוכה

אני מתמודדת עם החרא הזה לבד הפעם..

אם זה לא יהרוג אותי.. אז אולי זה יעשה אותי חזקה יותר..

והאמת, שיש מצב שזה יהרוג אותי

כאילו הוא מת..

אני לא מפסיקה לבכות

הלב שלי כואב

הראש שלי רק בזה

כאילו הוא מת

ובעצם כל הזמן הוא פה

ואני צריכה לראות אותו

ולשמוע את השם שלו

לדבר עם חברים שלו

נמאס לי להתאבל

זה כל כך כואב

לא ידעתי שזה יהיה ככה

מי הדפוק שאמר שעדיף לאהוב ולאבד???

זה כל כך לא שווה את זה

ואין לי אפילו למה לצפות..

זה פשוט לעולם לא יפסיק לכאוב

זה כבר נהיה אובססיה

זה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו

וזה הכל באשמתי..

אני כל כלך מתגעגעת!!!!!!!

הלוואי ולא הייתי מכירה אותו בכלל

ולא הייתי יודעת מזה לאבד אותו..

עידו, אני יודעת שאתה לא רואה את זה

אבל אני מצטערת!

אני כל כך מצטערת!!

ואני יודעת שטעיתי ואני יודעת שאין שומדבר שאני אעשה שיפתור את המצב

אני יודעת שאתה לא יכול פשוט לסלוח, הלוואי ויכולת

הלוואי והיא לא היתה הורסת לי את החיים

והלוואי ולא היית כל כך חשוב לי

אני מתה מבחינתך, וזה אומר שאתה מת מבחינתי..

ואני פשוט לא יכולה לשאת את זה יותר...

איבדתי את הדבר הכי יקר שהיה לי כרגע

הדמות היציבה שהיתה לי בחיים

המשענת שלי, החבר הכי טוב שלי

הדבר היחיד שעזר לי לעבור הכל

ועכשיו הוא מת

ואני צריכה להמשיך לחיות בלעדיו

ואני פשוט לא רואה את זה קורה

מיציתי את הקטע לגור פה..

לא רוצה להיות חייבת כלום לאף אחד

תנו לי לגור לבד אז אני יעבוד כבר לא אכפת לי

אם זה לא היה מפריע לי להתאמן גם הייתי עובדת

אבל עוד שבועיים אני יתגייס ובאמת שאינלי בעיה אם זה יסתדר לעבוד גם

אף אחד לא מושלם ואם המגרעה שלי היא פרזיטיות אז ככה אני

לא עשיתי שום טעות שהם ידעו עליה

מבחינתם תלמידה וספורטאית מצטיינת

בלי בנים בלי שתייה (שאת זה כן עשיתי אבל לא בחוסר אחריות!) 

שלא נדבר על דברים שלא עשיתי כמו סמים או אנשים בעיתיים

לא ביקשתי שיחזירו אותי באמצע הלילה

אפילו לא כסף לבגדים

ותאמינו לי שאם האימונים היו במקום שלא מצריך רכב גם את זה לא הייתי מבקשת

אז כן ביקשתי כסף ליציאות תהרגו אותי

ולמה נראלכם גם ש50 יספיקו?? הרוב גם ככה עליי..

הם טוענים שאני מתנהגת כמו אורחת

טוב אולי חשבתם שאני גם מרגישה ככה??

אצל חברים אני מרגישה יותר בבית מאשר פה

התקופה הכי טובה שהייתה לי הייתה שהייתי גרה איפה שהתאמנתי

אולי מאז אני מרגישה לא שייכת לפה באמת...

הם הרי לא באמת מכירים אותי

לא יודעים עליי כמעט כלום וגם הוציאו לי את הטעם לשנות את זה

אנחנו מסתדרים מרחוק, כשאנחנו לא ישנים באותו מקום

אז אני לא מגדילה ראש ועונה בעוקצנות כמגננה

סתם כי אין לי כוח לריב וגם לא באלי להגיד שטעיתי

זה רק נתפס אצלי כחולשה

אז פרזיטיות = אכזבה? אולי..

כאילו שהכשלות בלימודים, לעשות סמים, לבלות עם עבריינים, להכנס להריון ולשתות כל לילה זה יותר טוב

סליחה שיש לי פגם.