אני זוכר שפעם... שהייתי באיזה כיתה יא או יב, התחלתי בלוג בתפוז. אחח הנוסטלגיה..... זה התחיל מהצעה לשווק את הקריעות נפש שלי, וכך נולד קרועוני (עם עוד כמה סיבות כמובן). פתאום היה לי כיף לשחרר לחץ וקיטור ולהוציא את מה שיש לי בראש בצורה הכי לא מתחשבנת שיש....

באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר נהיה מיינסטרים ביחס לעצמי. הסיבות שגרמו לי להתחיל נמחקו. אז באתי לישראבלוג ופתחתי בלוג חשאי, שאף אחד ממי שאני מכיר לא יקרא אותו, שאני אוכל לפרסם בו את המחשבות הכמוסות יותר שלי, ולקבל תגובות מאנשים שלא מכירים אותי. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי די. מה אני, ספיידרמן? אני חי 2 זהויות? אני מי שאני וזין על העולם.

ולאט לאט התחלתי לחבר את 2 הזהויות שלי יחדיו, הסודית והמציאותית. החלום של ליהיות אמן הרגיש טיפה יותר אמיתי שהגעתי לסוף הלימודים וסוף הבגרות באמנות למרות שזה הרגיש נדוש, והרגשתי שמצאתי את המולקולה שלי על הכוכב הזה, ועכשיו צריך להתחיל לפתח אותה למושבה קטנה של רצונות וחלומות.

הזמנים התקדמו והמשיכו, הספקתי משהו פה ושם, ואחרי הרבה דברים בדרך, אני מרגיש שאני מצליח ממש לאט, להגשים את המשפט שפעם המצאתי והאמנתי בו: "לא רק שאני לא הולך בדרך שכבר קיימת, אני אפילו לא מתכוון ליצור אחת חדשה. אלא רק ללכת על החול ולהשאיר עקבות בתור רמז למי שירצה לבוא אחריי..."

וזה באמת קשה. כי יותר מהכל, אני נלחם בעצמי וברצון להפסיק להלחם בהכל ופשוט לנוח ולשחות עם הזרם של כולם ולתת לעצמי להסחף. אבל אני לא מוכן. אני פשוט לא מוכן לתת לזה לקרות.

ולמרות שהבלוג הזה והרבה אחרים נשכחו ממזמן וכנראה הפוסט הזה יקרא רק על ידי אדם או 2, שסאלי אחת מהם, המקום הזה עדיין מרגיש לי המולקולה הקטנה שלי לספר לעולם מה קורה איתי, אם לא יותר מתמיד. המערה של חיים. (: