אתמול רשמית אבאמא עשו לי את שיחת אנה מיה הראשונה שלי בחיים, כשאבא אומר שהוא התעורר בלילה בגלל איך שנראיתי לו כשהוא אסף אותי מהשדה תעופה. זה היה די מפחיד וגם לא מובן לי כ"כ (כי אני באמת במשקל תקין לגמרי והכל, אפילו לא נמוך או משהו כזה), אבל זה הסתיים בהבטחה שלי לשתף את כל אבות המזון בתזונה שלי, ולהיות בסדר.
הדבר המפחיד הוא ששעה קודם לכן, ברחוב, בדיוק עלו לי מחשבות הפוכות, של לדלל קצת מחלק מהדברים שאני אוכל. אז מה, אני בסכנה? לא נראה לי. אני חושב אני תמיד בסוג של קבוצת סיכון, יחד עם כל האנשים שחושבים שהם אומנים פרפקציוניסטיים ושכשהם רואים שהם לא יכולים לשלוט על הכל הם מנסים להשיג את זה מכיוונים אחרים, כמו מדד ה BMI שלהם וכל מיני כאלה. אבל אני פשוט לא חושב שיגיע המצב שתראו אותי ותאמרו איזה "או מיי גוד" כי תצטרכו לחפש את שאר החלקים שלי...
ישרא כל כך מוזר לי... הכמה אנשים שאני רוצה לקרוא אצלם זה האנשים שאני, האמת, פשוט רוצה לשבת ולדבר איתם, והשאר.... אני לא יודע, מרגיש לי כאילו נורא ממוחזר פה לפעמים... כל הפוסטים הדיכאוניים שלי הם בדיוק כמו אלף ואחד פוסטים כאלה שאנשים אחרים כתבו.
אז מה אני יכול לכתוב?
- משהו גדול קורה בחיי, ועליו אני פשוט לא אכתוב פה כרגע
- נורא נורא נורא נהניתי בחו"ל- היה כל כך מלא וענק ומדהים ואינטנסיבי, ולמרות שאני בדיוק אותו נמרור, אני חוזר אחרת לפה
- עצוב לסיים את מה שהיה בתזמורת הזאת. מסתבר שנורא אהבתי להיות שם. לגלות שאני אנגן רק בחצי תכנית עכשיו היה קצת מוזר...
- ניצן, כה שימחת אותי בתגובה לפוסט הקודם. זה שלא הגבתי היה כי לא הייתי פה. את כל כך טובה, למרות שאת לא חייבת
- מתן, היית נהדר, אני כל כך אוהב אותך, וזה שאתה בערך הבן היחיד שאפשר לומר לו כזה דבר, [ואני מדבר על בכל קונטקסט, אגב], זה רק חלק מהעניין, והוכחה. כן, אני צריך לאהוב את האנשים שלי
- התגעגעתי כבר, בסוף
- תודה לכולם באמת
- תודה למירי
- שירי, מצטער שכתבתי רק עכשיו.... אני זונה אני זונה אני זונה ואני מודע לזה.... מחכה לתשובתך בכליון עיניים...
זהו, עכשיו צריך להמשיך קדימה, כנראה. שיהיה לנו טוב, ושנהיה יפים לאללה.
מהנמרור שלכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
