| 1/2006
תשובות לשאלון השבועי
האם את מתגעגעת לתקופת הילדות שלך?
אוי, כן, מאוד! זו הייתה תקופה מדהימה, אני חושב..
אני זוכר איך הראש שלי עבד באותה תקופה- הכל היה כל כך צלול.. לא היה שום דבר שיפוטי מסביב, ואני זוכר שהיה כל כך כיף עם חברים וחברות. הכי אני מתגעגע לזה שקיבלתי את עצמי אז בלי שום שאלות. אפילו אהבתי את עצמי, אני חושב
האם יש חפץ שאת זוכרת/שמרת עוד מהילדות ומזכיר לך את התקופה?
לא ממש.. יש לי איזה בגד תינוק שהיה שלי, אבל בעקרון אני בן אדם שלא ממש נותן ערך לדברים חומריים אז כמעט אף פעם אין לי מזכרות מדברים. גם תמונות אני כמעט אף פעם לא מצלם. בזמן האחרון נהיה לי חבל קצת על זה- כל מיני דברים משמחים שקרו לי ולא יחזרו יותר קיימים רק בראש שלי. ואם אחרים ישכחו מהם, אז אני מפחד שאני כבר לא אהיה בטוח מה אמיתי ומה הדמיון שלי.. נדמה לי שאולי זו אחת הסיבות שחתכתי את עצמי- שתהיה לי איזושהי הוכחה בעולם המציאותי לכל מיני דברים. אולי עדיף פשוט לקחת איתי מצלמה..
האם יש לך איזשהי טראומת ילדות שהשאירה עלייך חותם עד היום?איזו?
אמם... לא יודע, בילדות עצמה אני לא חושב שהיו לי טראומות של ממש.. אני חושב שביחוד בהתחשב בזה שאני עדיין עם רגל בתוך הילדות (16.5), אני יכול להצביע על חוויות מעצבות- המעבר לתיכון, קורסים, נשיקה ראשונה, התחרות בתחילת השנה, כאלה.. ואני יכול לומר שכל הסיפור עם הקלטית לפני שנתיים היה סוג של טראומה.. זו הייתה כוויה שלקח לי הרבה זמן לצאת ממנה.. ואני חושב שבמובנים מסוימים אני עדיין לוקח עלי כל מיני דברים מהסיפור הזה- בקשר להערכה עצמית, בהתייחסות לקשר עם אנשים, בקשר לביטחון עם אנשים אחרים...
מוזר, כמעט תמיד אחרי שיש לי איזו הגשמה של קשר (חברי או זוגי) עם איזשהו בן אדם, עולים בי פקפוקים, ומחשבות על איך שזה יסתיים, ומה יקרה כשזה ימאס.. אני ישר חושב על הפגיעה ועל הנזק. את זה אני חושב שקיבלתי מהקלטית- אולי הטראומה היחידה שלי..
היית ילדה של ברביות ובובות או רובוטים וחיילים?
המם.. גם וגם אני חושב, ובעצם לא זה ולא זה.. לא זוכר כל כך, מגיל די צעיר העדפתי ספרים ומחשבים, נדמה לי
היית רוצה לחזור לילדות ולהישאר צעירה לנצח?
אוי, זו שאלה מורכבת..
מצד אחד, כל כך כן- להשאיר הכל תמים כל כך, נקי כל כך- לא להתלכלך מהחיים האלה..
מצד שני, אז הייתי מפספס את כל הדברים המדהימים האלה- השינויים הבלתי נגמרים והתמיד-מפתיעים האלה של הנפש והגוף, השינויים בקשר עם העולם, השינויים שאני מרגיש בנגינה (גם אם חלק מהם הם איזושהי התפקחות- הבנה, למשל, שהסיכויים להיות סולן הם אפסיים בעולם של היום, ובהתחשב בכשרון שלי ורמת ההשקעה היום [שביחד לא מגיעים למידה מספקת] לא קיימים. מה שמעודד הוא לדעת שאם אני אחזור להשקיע 100 אחוז שוב בנגינה, אני אשפר את הסיכויים האלה להתעסק במוסיקה תמיד ולחיות את זה תמיד), וכל הדברים שעברתי שקשורים לתחום האינטימי שבין אדם לאדם- אני לא חושב שהייתי רוצה לוותר על אף אחת מהחוויות האלו, גם על דברים שהתרסקו לפני שהתחילו (היו די הרבה כאלה) וגם על דברים שהגיעו למימוש ונגמרו בצורה נוראית.. בכל זאת זה חלק ממני היום, אני לא רוצה לחשוב על קיום בלי כל אלה (אפילו המזרון האקדמי, שהיתה נסיון די מצחיק בסך הכל..)
יחסית לגילך את צעירה בנפש,בוגרת, או תואמת את גילך?
מאיפה אני יודע? נקווה שלפעמים תואם את גילי ושלרוב לא
האם יש לך "זכרון ראשון"?מה הוא?
יש כל מיני- הגינה שברחוב ארלוזרוב, מלחמת המפרץ, שלג בגליל, הגן הראשון, טיול עם המטפלת, משחק עם אח שלי והחברים שלו..
מצחיק איך אני כמעט לא חושב על התקופה הזו, שלפני גיל 3-4 ...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
