|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
לקראת הסוף
החלטתי לקחת את כל הימי חופשה שנשארו לי.
אי אפשר לחפש עבודה כשאני נמצאת בעבודה.
קודם כל כי נותנים לי לעשות עבודות שחורות כל יום
מה זה עבודות שחורות מבחינתי?
לענות לטלפון שלא מפסיק לצלצל כל הזמן (ואז אני לא יכולה לענות לטלפונים שלי בחיפושי עבודה).
או היחס שאני מקבלת מהמנהלים
לא מוכנים שאני אענה לטלפונים שלי לחיפוש עבודה (מה שמסביר את העניין שלמעלה)
כל האנשים ששואלים אותי אם מצאתי משהו (לארגון הנוכחי לקח לי יותר מחודשיים עד שהחזירו לי תשובה חיובית, אז שאני אקבל תשובה תוך פחות מחודש?) חוץ מזה שמספיק לי השאלות האלה מאמא ואבא שלי...
ובכלל ללכת לעבודה ולחזור מתה מעייפות רק בגלל ההתמודדות הנפשית עם כל מה שהולך שם. שבאמת בשבוע שעבר הרגשתי שאני אוטוטו מתפרקת.
כן המון אנשים אמרו לי להישאר ולמשוך עוד שבוע, אבל זה לא למשוך, זה לקום בבוקר ללכת לעבודה ולחזור לשינה טרופה.
זה אומר לא לעשות כלום במשך כל השבוע, זה אומר להגיע ללימודים ולא להבין מילה ממה שהמדריך שלי אומר מרוב עייפות
זה אומר שאין לי חשק לכלום, גם לא לראות אנשים ומלבד אלה שאני רואה בעבודה או בלימודים (שרואים אותי מגיעה מסטולה מעייפות) אני לא רואה אף אחד. אפילו את המשפחה שלי לא ראיתי חודש (אולי יותר לא ממש ספרתי).
אז כן החלטתי שאני לא רוצה להיות שם.
אני רוצה לקום בבוקר בבית שלי בשעה נורמלית ולא ב5 וחצי בבוקר
ולחפש עבודה באינטרנט בשעות נורמליות (ולא בשעות מוזרות בבוקר) ולא אי אפשר לחפש משם כי אין לי גישה לאינטרנט (כן יש שם הרגשה שזה סוג של כלא).
ושאני אוכל לענות לטלפונים בלי שכולם יישמעו מה אני אומרת (איך אני שונאת את זה) ובלי שאיזה מנהל יעקם לי את האף.
ושאף אחד לא ישאל אותי שאלות מיותרות כמו: נו מצאת כבר? נו יש משהו בקנה? יש משהו רציני?
אני יכולה להשתגע רק מזה
ולישון, לישון כמו בן אדם 6-7 שעות בלי להתהפך שעתיים עד שאני ארדם
ולא להרגיש כאילו תלשו אותי מהמציאות, כי אני חיה אותה כל יום
כל יום במשך חודש עוד מעט
וזה לא בגלל שהפריע לי הידיעה שלא תהיה לי עבודה
אלא בגלל היחס שקיבלתי בעבודה במשך כל הזמן הזה
אנשים לא הבינו איך אני לא לוקחת את זה קשה כל כך, זה שאני "מאבדת" את העבודה שלי
אנשים שם שעובדים באותו ארגון לפחות 15-20 שנה אם לא יותר ולא מכירים מציאות אחרת
אני מעדיפה לבד
בלי הצורך לקום בבוקר וללכת למקום שאני יודעת שאני לא רצויה בו גם ככה
בלי לחזור גמורה מעייפות, לישון שינה טרופה ללא חלומות
בלי להתבאס מזה שמחר יום חדש ואני צריכה להיות שם
כי אני לא, עד שבוע הבא שאני אעשה קלירנס
וגם כי לא אכפת לי יותר
הודעתי היום שאני לוקחת את כל הימים שנשארו לי
אני מעדיפה לא לקבל את זה בכסף
ולו רק בשביל עצמי
| |
|  כינוי:
בת: 44 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
