RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
לחזור אחורה - סוף כיתה י"ב תחילת שירות צבאי
כדי להבין את המערכת יחסים שלי עם האמ"ן אני צריכה לחזור אחורה.
לגיל 17 שלי ליתר דיוק, שם הכל מתחיל.
אתם גם צריכים להכיר את המשפחה שלי, אמא אבא ושלושה ילדים. אחותי בת 7 אחי בן 13 ואני 17
אבא שלי, בקושי היה בבית, הוא היה או עובד, או ישן, או מעשן, או בחו"ל
אני לא זוכרת אותו בבית כמעט בכלל, וכשהוא היה בבית תמיד היינו רבים והוא תמיד היה עצבני
אמא שלי הייתה צמוד לאחי בכל מה שקשור ללימודים (ADHD) שזה אומר בכל שעות הערות הפנויות שלה שהיא לא הייתה בעבודה, ואם היא לא הייתה עם אחי היא הייתה עם אחותי (ADD). ואחרי זה כבר לא היה לה זמן אלי.
הייתי מאוד עצמאית מגיל 14, הייתי קמה בבוקר לבד, הולכת לביה"ס לבד, מכינה לי אוכל לבד. הפכתי מילדה של בית, לאחת כזו שעושה הכל רק כדי לא להיות בבית, בגלל זה הפכתי למדריכת טיולי אתגר, 3 פעמים בשבוע הייתי מדריכה חוג, ובסופי שבוע תמיד היינו הולכים לטיול איפשהו. ככה זה היה עד אמצע י"ב בערך.
אני לא זוכרת תקופות של דיבורים עם ההורים שלי, בכלל בקושי דיברנו עד לפני כמה שנים.
כל אחד מאתנו היה עסוק בחיים שלו.
אני לא באה להאשים פה את ההורים שלי בשומדבר, אני מציגה מצב נתון
ככה אני ראיתי את הדברים, ככה אני הרגשתי, היום אנחנו במקום אחר.
בגיל 17 עוד לא הכרתי את האמ"ן, אבל הכרתי את החבר הרציני הראשון שלי.
נקרא לו א'
הכרנו בחופש הגדול בין כיתה י"א לי"ב, דרך מישהו שיצאתי איתו.
אחר כך יצאנו סתם, אף אחד מאתנו לא חשב שנתאהב אחד בשניה.
אמנם שנינו היינו באותו הגיל, אבל בכל זאת שני קצוות שונים באופי
הביחד שלנו הפך להיות רשמי ב-7.9.98 היומהולדת שלו היה ב-13.9
הוא למד בפנימייה דתית של בנים בלבד, אני למדתי בתיכון מקיף
לא גרנו קרוב אחד לשניה
היינו מתראים בהתחלה רק בסופי שבוע
ההורים שלו לא סבלו אותי, לא מהסיבות הנכונות כמובן
ההורים שלו לא אהבו אותי כי לא הייתי משלהם, אני אשכנזיה, ממעמד סוציואקונומי יותר גבוה, מיישוב עם אנשים בעלי השכלה הרבה יותר גבוה. כן, הם התנגדו בכל מאודם לקשר שלנו בכל דרך אפשרית.
הם אפילו דיברו עם ההורים שלי וביקשו לעזור להפריד ביננו, וההורים שלי אמרו להם שאם הם יעשו ככה אנחנו רק נעשה להם דווקא.
הייתה תקופה מאוד ארוכה שהיינו רק אצל ההורים שלי בסופי שבוע
והמשפחה שלו שהיו דתיים (כיפה סרוגה) היו נקרעים מזה, שהילד שלהם, לא נשאר איתם לשבת ועוד הולך למשפחה חילונית רחמנא ליצלן
א' היה הכל בשבילי, החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, הנפש התאומה שלי
הקשר ביננו היה מעבר לקשר סטנדרטי של בני זוג
היינו משלמים אחד את השניה, יודעים מה השני מרגיש רק מלהסתכל או לשמוע מילה
אני לא אשכח שפעם אחת הוא עשה לי הפתעה, ואמרתי לו בדיוק מה ההפתעה והוא היה בשוק
לא היה לי אף פעם דבר כזה, זה היה כאילו היינו אחד גם כשלא היינו ביחד.
היינו מדברים המון בטלפון במהלך השבוע, 3 שעות ביום בממוצע.
סופי שבוע היינו יחד, גם היינו יוצאים הרבה, לא למסיבות, בעיקר לסרטים.
הוא היה הראשון שאמר לי "תראי, ההורים שלך מתייחסים אלייך שונה מאשר לאחים שלך"
זה לא שלא ידעתי, אבל בכל פעם שהזכרתי את זה מול ההורים שלי הם היו אומרים "מה יש לך רגשי נחיתות? את סתם מדמיינת"
אורח לרגע רואה כל פגע, ועוד איך היו הבדלים ביחד, עד היום יש, זה פחות מורגש שאני לא גרה שם ולא צריכה מהם כל כך הרבה.
מתישהו ההורים שלו נשברו והסכימו שאני אבוא להתארח אצלם, ואז היה יותר קל
הם אף פעם לא אהבו אותי במיוחד, מנטליות שונה לגמרי
ואני באותה תקופה הייתי גם סנובית להחריד, גם צינית ברמות, והייתי צמחונית, דבר שלא היה מובן להם לא משנה כמה ניסיתי להסביר.
אני זוכרת שהיינו יושבים בשולחן, וחבר של אחותו הגדולה היה מקניט אותי, כמה מרפקים קיבלתי מ-א רק שאני לא אגיב לו.
לא הפריע לי לשמור שבת, כל מה שהייתי צריכה היה איתי, א היה איתי.
באמצע י"ב הייתי חולה, ואם לא א' אני לא חושבת שהייתי שורדת את זה
הייתה לי מחלת הנשיקה, ההורים שלי היו עסוקים, ואני שהייתי עצמאית תמיד בבוקר יוצאת לבד לביה"ס אח"כ לומדת בחדר שלי עושה את העיסוקים שלי, לקח להם קצת זמן (3 שבועות בערך) לשים לב שהילדה חולה, מעל 40 מעלות חום, אני לא זוכרת כלום מהתקופה הזו.
א' היה מתקשר אלי, תקומי, תלכי לשירותים, תקחי אקמול תשתי מים, שמי לך בקבוק מים ליד המיטה.
ככה זה היה מחודש דצמבר 98 עד אמצע פברואר 99
באמצע אמא שלי מצאה אותי, זה היה אחרי שהיא פוטרה מהעבודה והייתה כל יום בבית, ופתאום היא שמה לב שהילדה (אני) לא יוצאת בכלל מהחדר. באותו שבוע ראיתי 3 רופאים שונים, החליפו לי 3 סוגי אנטיביוטיקה וגם הגעתי למיון, ואף אחד לא ידע מה יש לי.
רק לקראת סוף המחלה, כשעשו לי בדיקות דם, ראו שהייתה לי מחלת הנשיקה, אבל בצורה המאוד קשה שלה
אחר כך לא חזרתי לעצמי יותר, המחלה בתוספת 7 שנים צמחונות גמרו את הגוף שלי, הייתי מותשת במשך כמה שנים טובות אחר כך, וכל וירוס קטן שהיה בסביבה, נדבקתי ממנו. הפסדתי 3 חודשי לימודים מאמצע י"ב שזו שנה קצרה וקריטית. באותה תקופה כל הבגרויות היו בי"ב ופיספסתי חלק ניכר מהמבחני מגן. אם כי רוב המורים הרשו לי לעשות אותם במועד אחר או להגיש עבודות במקום. אסור היה לי לעשות ספורט, שזה משהו שעשיתי כל הזמן עד אז, ובגרות בספורט (לא יודעת למה בתיכון שלמדתי היה דבר כזה) לא עשיתי, הגשתי עבודה במקום
אל תחששו לרגע לגבי התעודת בגרות שלי יש לי ממוצע מעל 100, למרות שהייתי חולה.
הקשר שלי עם א' נתן לו קטליזטור להשקיע בלימודים
להיות לפחות כמוני, והוא המשיך אח"כ ללימודי הנדסאי (אלה שלומדים י"ג י"ד אחרי התיכון) בעוד אני התגייסתי בעל כורחי לצה"ל
לא רציתי להתגייס לצבא, היו לי מלא ויכוחים וריבים על זה עם אבא שלי, ידעתי שהמסגרת הצבאית ואני לא נסתדר טוב, לא רציתי להתמודד עם פקודות ומרות והשפלות (כן כן יש דברים כאלה בצבא, ההורים שלי היום מאמינים לי, הם חוו את זה על בשרם עם אחותי), עוד לפני הצבא, כל ההצעות לקד"צים, הלכתי עברתי וחתמתי ויתור מול עיניהן המשתאות של כולם. אבא שלי כל כך כעס. הוא נתן לי אולטימטום, או שאת מתגייסת או שאת עוזבת את הבית.
אז התגייסתי. לא הייתה לי ברירה. אני לא מתחרטת על זה לרגע.
צה"ל היה גורם מעצב בחיים שלי, זה שלב המעבר בין ילדות, בין החיים בבועה, במושב, שהיה מושב שיתופי, לחיים האמיתיים בחוץ
מושב שיתופי, זה בעצם צורת התיישבות דומה לקיבוץ, רק חלק מהמאפיינים של קיבוץ, אבל בנוי על אותם עקרונות בסיסיים.
ובמשך רוב חיי, כולם היו שווים לכולם, לא היו הבדלי מעמדות ביישוב, לא היו עשירים או עניים, לא היו אנשים ביישוב שהיה להם משהו שלא היה למישהו אחר. גם בבתי הספר שלמדתי, אלה היו בתי ספר קיבוציים, וכולם שם היו אותו הדבר פחות או יותר ללא הבדלי מעמדות (לא כמו שיש היום)
ולא שלא ידענו שבחוץ זה אחרת, אבל עד שלא חווים את זה באופן אישי לא מבינים.
ובצבא ראיתי הכל, אנשים שההורים שלהם עשירים כקורח, ואנשים שלהורים שלהם בקושי מה לאכול בבית.
אז התגייסתי לצבא, עשיתי טירונות, היה סיוט! היה חורף, היינו באוהלים, ירד עלינו גשם היה קר
זה לא שבחיים לא ישנתי באוהל, בכל זאת, שלוש שנים הדרכתי טיולים אתגריים
אבל לא רציתי להיות שם, ושלא רוצים להיות במקום מסויים הכל נורא והכל יותר קשה
וגם יש את היום הראשון, שפתאום בלילה אחת הבנות מתחילה לבכות, ואז כולן בוכות כי זה מדבק
ואז לא היה לכל אחד טלפון סלולרי, התורים לטלפונים הציבוריים היו אימתניים
לי היה סלולרי, ו3 סוללות עבות כדי שאני אוכל לתקשר עם א'
עם ההורים שלי לא דיברתי בכלל כל השבוע הראשון
בשבוע השני הייתי חולה (אבל בבסיס) ואחר כך נגמרה הטירונות
ביום האחרון כשהודיעו לאן כל אחת הולכת, שוב היה מסדר דמעות
אף אחת לא קיבלה מה שהיא רוצה
אותי שיבצו לקורס בממר"ם ואחרי הקורס הגעתי לבסיס הראשון ששירתתי בו. ברור שזו הייתה האופציה האחרונה שביקשתי, הבסיס הזה. ביקשתי או קרוב לבית, או רחוק רחוק, ואני קיבלתי באמצע.
אני זוכרת שהגעתי לשם, קיבל אותי חייל צעיר, אחראי מחשוב (איתו הייתי אמורה לעבוד) שאמר לי: איך שאני רואה את זה יש לך שתי אופציות, את יכולה להתבאס, והשירות יעבור לך לאט ותסבלי מזה, או שתנסי לנצל את מה שנתנו לך בידיים ואולי אפילו תפיקי מזה משהו.
ברור שבחרתי באופציה השניה.
| |
|  כינוי:
בת: 44 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
