כנראה שלא היינו זוג טוב, לפי ההגדרה הנורמטיבית של טוב, של זוג סובלני ומכיל ומקשיב. ויציב. אהה היציבות היא הדבר החשוב, אחרת כל שריקה של רוח הכי קטנה מנענעת אותנו, הופכת להיות הוריקן. האהבה שלנו היא מטורפת, לגמרי ובאמת מטורפת, אולי בגלל זה לא הצלחנו. היא גדולה מדי מכדי להכנס לתוך איזושהי מסגרת, קטגוריה מצומצמת. היא כילתה אותנו, העלתה אותנו באש. ואין לנו סבלנות, לחכות, להרגע, לאהוב. הכל חייב להיות בדיוק לפי המתכון אחרת זה מקולקל

התפוח אדמה היחיד הרקוב קלקל לנו את השק

הכעס… 

האקדח המעשן

המילה פרידה

היום כואב לי במיוחד

אני מועדת ונכנסת להיסטוריית ההודעות שלנו, בחיפושים אחר רמזים למקום המדויק שבו שוב זה נשבר. מאחר ולא הגיוני לי שהקערה התהפכה ברגע אחד, יחיד, לא מייצג. משהו היה חייב לאותת לי על הסוף הטיפשי הזה קודם. משהו היה קיים. אני ידעתי איפשהו שזה לא לנצח, הרי הייתי חייבת לדעת. איך לא ידעתי?? איך לא ידעתי שזה יגיע? איך חלמתי על החתונה והילדים שלנו, על הדירה הראשונה, על הטיול המשותף הבא. זו הרי אני, אני בודקת הכל וכל דבר כמה וכמה פעמים, אני לא מסוגלת להתעלם מהסימנים, ואם הם היו שם, איך התעלמתי מהם??  איך נכנעתי לדבש המתוק של האהבה האבסולוטית הזו, נכנעתי לנתינה אינסופית, נכנעתי לכניעה, לאהוב אותך כל כך, להכיל כל דבר, כל סנקציה, כל מכשול שתציב בדרכי. 

כל זה רק בשביל להכשל בסוף? כל זה רק בשביל לוותר? עליי? עלייך? עלינו?

לפעמים אני פשוט לא יודעת איך לאכול את זה

איך להפרד ממך בלב

לא רק פיזית - כי בעצם אתה לא כאן כבר למעלה מחודש

אלא בלב, במחשבה שלי, בזכרון החושי שלי

ברגשות שלי

אני לא יודעת איך

ורק הזמן יוכל לגלות לי

אבל לפעמים אני גם לא רוצה

לפעמים אני רוצה שהזמן יעצור קצת, יאט, אולי אפילו יסוב אחורה טיפה, לעוד חיבוק אחרון, לעוד נשיקה, לעוד ליטוף

לעוד שינה מתוקה וצרופה של יחד

ולפעמים אני ממש בסדר, אפילו מתפקעת מצחוק ממש ממש חזק, ויורדות לי דמעות של אושר ולא של צער וכאב. ואיכשהו ברגעים האלה אתה גם נוכח, ואני אפילו מרגישה טיפה אשמה, שאני צוחקת ככה. ואז אני מתמלאת כעס, כן כן כעס, אותה תכונה נוראית שהפרידה בינינו. כעס כי בחרת לוותר עליי שוב, להתבונן בי הולכת, כעס כי עזבת אותי שוב בעת משבר שלי, שלא הצלחת להכיל אותי, אותנו. שלא רצית בעצם יותר. כי אני נמצאת במצב הזה בגללך. כי אנחנו לא ביחד כי אתה החלטת שטוב יותר לנו בנפרד. 

אני לא יודעת כמה אני מכירה אותך באמת, כי אין לי מושג מה אתה עושה עכשיו. ידעתי שתפרד ממני, ידעתי שלא תתן לנו עוד צ׳אנס, ידעתי בשיחה האחרונה שכבר החלטת אבל כל כך כל כך קיוויתי שתפתיע אותי. שתזכר ברגעים הטובים שלנו ולא תחפש סיבות למה לא, אלא סיבות למה כן. אבל לא הפתעת אותי. וכשאתה לא איתי אני לא יודעת מה אתה עושה, ומה אתה אומר. אולי כי כשאתה לא איתי נדמה שנשארת לך קליפה של מה אתה רוצה להיות, הרושם שאתה רוצה להשאיר, במקום פשוט להיות. אני מספרת לעצמי סיפורים, על בסיס הפרידה האחרונה… איך אתה נפגש עם בנות, כובש אותן, צד. וזה מבאס אותי. אני רוצה שתתחרט, אני רוצה שתרגיש שאתה מפסיד אותי, אני רוצה להיות לנצח ה-בחורה. זה רצון אינפנטילי נורא אבל אני לא מסוגלת אחרת. 

ואני לא יכולה להאשים אותך. נפרדנו ונשאר לי בור עצום. ככה זה כשחיים יחד 3 שנים. פתאום יש פער, יש חלל. אני לא יכולה להאשים אותך שאתה רוצה לסתום אותו, למלא אותו.

אבל הלוואי והוא לא היה נפער מלכתחילה…. הלוואי והוא לא היה נפער מלכתחילה.