"טומאש לא ידע אז שהמטאפורות מסוכנות הן. לא כדאי לשחק בהן. אהבה יכולה להיוולד ממטאפורה אחת ויחידה"

חשבתי שזה לא יקרה לי. לא לעולם, אלא לא בזמן הקרוב.

לא חשבתי שרעיון האחד בזפטמבר יתגנב אלי צבוע בגון געגועים.

אבל אתמול מצאתי את עצמי יושבת וחושבת, אולי בעקבות קריאה ב"המורה" של מק'קורט, על היום הראשון הזה בבית ספר. כשאני נכנסת לכתה, והמבטים סקרנים- מי זאת המורה הזו? היא צעירה, בוא נראה מה "אורך החבל" שלה?

האם היא תענה על שאלות אישיות? האם היא תזכור את השמות שלנו מהר?

ואחרי כמה ימים מבטים של- תנ"ך זה בעצם מעניין, אני אוהבת אותה, שירה זה לא מה שחשבנו.

אז השנה אין לי את זה. אין טוב- כי יש לי את הבוטן שלי להיות אתו בבית וללמד אותו עשר אצבעות לי יש ואמא יקרה לי. אין רע- כי הזנב שלי עמוק בין הרגליים והמחשבות רצות והעלבון מהול ההבנה של איםפה שגיתי והרצון יום אחד לתקן.

כנראה שמי שבאמת מורה, די מכור.