"טומאש לא ידע אז שהמטאפורות מסוכנות הן. לא כדאי לשחק בהן. אהבה יכולה להיוולד ממטאפורה אחת ויחידה"

בשיטוטי באחד הקניונים מצאתי בחנות ספרים ספר בשם "המורה". איש אחד, די מפורסם דווקא, כתב על 30 שנות היותו מורה. אנקדוטות, חוויות יו נואו...

המשפט הראשון בספר אומר- בואו אספר לכם איך כמעט פוטרתי כבר ביומי הראשון.

שקלתי לרכוש את הספר כי האמת הוא נראה לי דווקא מעניין, אבל התחרטתי.

ארבע שנים במקצוע הזה, שנחשב קל וממועט שעות הביאו אותי אל קיצי. כל שנה גילמה בתוכה עשר שנים והתישה אותי לחלוטין.

מאבקי הכח שאינם נהירים לי, ניתוב לא נכון של אנרגיות, אי שמירה על שם טוב וכו וכו.

הבעיה? אם לאמר את האמת, היום אני חושבת שהבעיה בי. די בטוחה למען האמת. נכון שמדובר במקצוע של נשים נאלחות ואם ממש רוצים להשתלב זה אפשרי. אבל אני מה לעשות יש לי פרצוף אנטיפתי בילד אין.

עצוב לי קצת על השקעה שירדה לטמיון, על יכולות שלא מיציתי, על ידע שישב לי בראש ללא שימוש.

אך עם כל זאת, אני יוצאת לחופשה או אולי לפרישה ובינתיים מעבירה את ימיי בשירי כושי כלב קט למינהם וממש אבל ממש לא רע לי.

אז לבינתיים לפחות היו שלום ותודה על הדגים...

דרמטי מדי?