לפני שנים רבות, התגוררתי בעיירה קטנה ומסריחה שכל מה שהיה חשוב באמת הוא- איזה מטראז' הבית של הוריך, האם הג'ינס חיקוי, ואיזה אוטו אבא קנה לך.
במסגרת הפלצנות, קם לו נוהג כדלקמן: עשירי העיירה היו רוכשים נעליים מסוג ד"ר מרטין בצבע שחור, א-בל האופנה היתה ללבוש אותן בלויות ומרופטות. לכן היו אלו מלווים אותם לעניי הכפר, כדי שאלו ילכו עמם זמן מה ויגרמו למראה בלוי עדכני.
אני, שנמניתי עם הפלג העני (על אף שעוני הוא בעיני המתבונן) זכיתי ללבוש זוג מלכותי שכזה ולהעבירו תהליך הבליה.
כדי לעשות כן, היה עלי לנעול את הנעליים הכבדות ולצעוד בהן לאורכה ולרוחבה של עירנו, רצוי על חצץ, עפר, טיט ומלט. כמה שיותר בלוי- יותר טוב וכך אולי יצא שמי למרחוק כמומחית בנושא ואקבל עוד ועוד נעליים חדשות.
אחר צהריים תמים אחד, יצאתי להליכה ללא יעד עם חברתי דאז יעל ועם הנעליים המדוברות. נפגשנו בפרוזן כמובן ולאחר התלבטות אם לפנות שמאלה לכיוון ספסל הייאוש או ימינה, התחלנו ללכת לכיוון המשביר (כאילו ימינה)
הלכנו והלכנו כשפת-אום כאב חד ומפלח אחז את קרסולי. הנעל החדשה שהיתה קטנה עליי לחצה ושפשפה והרחק הרחק מביתי נעצרתי מלכת. לא עוד. עד כאן.
ישוב ישבנו אובדות עצות וניסינו לחשוב מי גר בקרבת מקום וייתן לנו לשוח בצל קורתו, ללגום מעט מי מעיין מהברז ואולי איזה פלסטר מעוטר בצבעים עליזים.
פתאום נזכרנו שאי שם ברחוב על שם סופר יידישאי ידוע, מתגורר לו ההוא עם השיער מהמרובע עידו עידו עידו וגיא.
בלא אומר ודברים, דידיתי לעבר הבית בקצה הרחוב ושרקנו את השריקה המוכרת.
התגברנו על המבוכה, שנבעה בעקר מחוסר היכרות עם הברנש, אבל ידעתי שזה שבאותו זמן הייתי חברתו הבלתי מעורערת של הריצ'ארד גיר המקומי, יפתח לי דלתות ברחבי העיר.
מה אומר ומה אגיד? מאותו אחר צהריים גורלי, לא נפרדו דרכינו.
ריצ'ארד בא והלך, ימי הרוקסן, פסטיבל ערד, מכתבים , מפתחות, איומים, ארזול, צבא, יציאה מן הארון, הכחשה, חתונה, אהבות, דירות, בתים, טלפונים, מסרונים, עצבים, דן, בלום, ברוגזים, כעסים, הבנות, אי הבנות, יחס גורר יחס, טיולים, חודש הסליחות, שתיקות ומילים.
והנה היום, 14 שנה. מה? כן! ארבע עשרה שנה. חצי מהחיים.
ועוד מעט אני אהיה אמא והוא יהיה דוד. ואני אהיה ואתה תהיה ואם זה לא פוסט סגידה- אנילא יודעת מה כן.
כל מה שצריך זה לבקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
