Life is a jorney not a destination

אני מרגישה את זה מתקרב,

עוד פעם ,אבל הפעם אני כבר לא נשארת,לצערי..

אני לא מסוגלת לעבור עוד תקופה כזאת לבד,

אבל אני מתרחקת, כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד,יותר נכון, לא רוצה להיפגע..

ואני לא מתביישת להודות שאני פוחדת..

הכל מתהפך פתאום,כל מה שנשאר תמיד מתחת למים פתאום מתפרץ בגלים שסוחפים אותי,ואני פוחדת לטבוע..

עוד לא, המים עדין שקטים,אבל הכל משתנה,אני יודעת שהכל ישתנה,יחזור לזמן הזה שהיה, לזמן הזה ששנאתי,לזמן הזה שלקח ממני דברים כל כך חשובים לי,

ואני והם אולי עדין מעמידים פנים כאילו הכל נהיה בלי סיבה,משלימים עם מה שכבר מזמן לא עולה לנושאי השיחה,אבל אני מאמינה ששום דבר לא קורא בלי סיבה..

ואני יודעת שהכל יפסק רק כשאני יודה לעצמי באמת,

אבל אני ארע למציאות,

ואני שונאת שהיא מגבילה אותי,

שונאת שהיא מגנה אליי,

כי אני צריכה להיות עצמאית מול החיים,

כי לא משנה אם אבא שלך ביל גייץ',לא משנה אם בעלך יהיה ראש הממשלה של אמריקה, לא משנה אם סבתא שלך מלכת אנגליה,

את צריכה להיות תלויה רק בעצמך...

ואני יודעת את זה.

אבל לפעמים את כל כך צריכה מישהו שם, שייתן לך דחיפה,לא אם הכסף שלו, אלה אם התמיכה שלו.

ו אין לי הורים עשירים,אין לי סבתא ואני לא חייה בסרט על זה שאם אני אמצע בעל עשיר הכל יסתדר בחיים,

ואני בכל זאת מאמינה שיום אחד,אני אהיה מה שאני ארצה להיות.

אבל עכשיו..

העתיד שלי תלוי במה שעכשיו..

וחשוב לי מה שעכשיו,ואני מרגישה שהמסגרת שלי מגבילה אותי בדברים שיש לי יכולת אליהם ורצון.

אני לא רוצה עוד תקופה שאני צריכה לשבת כל לילה על עדן החלון ולהרגיע את עצמי אחרי התמוטטות עצבים שהכל יסתדר,כי אין לי מי שיסדר את החיים שלי אם לא אני, אין לי מזל שיש לאנשים טיפשים,

אין מי שידחוף אותי,

ולפעמים כבר נמאס לי,

אין לי כוח להתמודד עם הכל לבד,תמיד יש לי רק את מי שיגביל אותי,

מי שיקשיב,יש גם את מי שיקשיב..

אבל למה? למה להקשיב?

הרי כבר ידוע שכל מה שהוא ישמע ממני זה שהכל בסדר,

מהסיבה הפשוטה שגם אם אני אגיד שהכל לא בסדר,דבר לא ישתנה,

אז למה לומר את זה?!, לרחמים? לא, תודה..

גם מה שהוא יקרא מהפנים שלי זה שהכל טוב, מהסיבה הפשוטה שאני תמיד שומרת הכל בפנים,לא מראה מה כואב,כדי שאחר כך אחרים לא יתקעו לי לשם אצבעות,וזה לא משנה גם אם הם בכלל לא מתכוונים לעשות את זה,

זה לא עניינם,

יש להם את הבעיות שלהם.

ואני לא רוצה שהחיים שלי ישמשו למישהו נושא שיחה.

כי אם לא כל מי שקרוב אליי יודע עליהם, אז מה יודעים אלה שתמיד ממהרים לדחוף לכל מקום את דעתם ה"חשובה"..

**

אני רגילה להתחבאות באורות של הלילה, הם סוחפים אותי לעולם שלעולם לא תדע,

הם מושכים אותי לתוך עננים של טוב,

שתמיד מתפוגגים עם אור הבוקר, שתמיד נעלמים מתחת לגלגלים של האוטובוס בדרך לבית,

ואז אני תוהה ממה אני בורחת..

הם כמו תחליף זמני בשבילי לדברים שמשמחים אותי באמת,לדברים שמשחררים ממני את כל הרגשות הרעים והתאכזבים שמצטברים לי בלב, תחליף לכל הדברים האלה שנהגתי לעשות בהכי טוב שאני יכולה,לדברים שהשקעתי בהם עד שאמרו לי עליהם –לא.

ממה אני מסתתרת באורות המשכרים האלה, מהדברים האלה שעושים לי טוב,

מהדברים שנותנים לי לשכוח

כשהחושך של הכביש המהיר שמוביל לבית שלי אוכל את האורות הזוהרים האלה אני נזכרת שהם רק מראה,

שהם רק אשליה, רק דימוי,שזה זמני,

ואני שונאת את הזמן, כי הוא יכול להיות כ"כ אכזר לפעמים..

תמיד העדפתי חושך, אהבתי לראות שמים שחורים, אהבתי לראות את האורות,את הכוכבים שפרוסים על השטיח השחור,את המוזיקה של הלילה,שוכחת מהכל,לוגמת מעוד כוס של מרגריטה

נעלמת בתוך העשן האפור,בתוך השקט של עצמי או סביב המהומה של אנשים שנבלעת בתוך עוד כוס של מרטיני,

ואז בדרך לבית בתוך השמים, השוממים בין הבתים הפרוסים לאורך הרחוב הריק, נעצרת  בחניה מאחורי הבית, מרגישה את הדשא הרטוב מתחת לרגליים,העקבים כבר מזמן לא לוחצים,

האורות הממכרים כבר מזמן לא מסתוריים בשבילי,

הכיוון ממנו באה המוזיקה המסחררת כבר מזמן הוחלט על ידי,

הכל כבר נהפך לחוויה רגילה שלי עם עצמי,עם אותם האורות הממכרים,המשכרים..

וכשאני מביטה למישהו בעיניים ואז כעבור דקות רואה אותו מתקרב אליי זה כבר לא מעלה בי אדרנלין, זה כבר סיפור שנגמר כרגיל, בלי התחלה. 

אבל אני עדין כאן,

ואמשיך לבוא לגאן גם מחר,

עדין חושך,אני עדין פוחדת ממנו, אבל זה כבר לא אותו דבר, כי עכשיו אני אוהבת אותו עוד יותר,

עכשיו אני כבר פוחדת מבוא האור..

עכשיו אני כבר לא מסוגלת להירדם,

אני ישנה כי ככה צריך,

וקמה כי יש לי מחויבות,

אוהבת כי זה מה שהחיים נתנו לי,ואני מעריכה.

ונגמרת, כי זה כבר לא בשליטתי...

אני מרגישה כמו אמא,

אבל אני לא מסתפקת במועט,אני שואפת ליותר..

לפעמים אני מתרגזת על שטויות שפעם אני היתי עושה,

לפעמים אני רצינית ממה שפעם גם אני עשיתי בדיחה..

אני בחיים לא הייתי גסה,

ואני פוחדת להפוך לכזאת,

לא רוצה..

אני לא אוהבת להיות עצבנית,

אני שונאת להקשיב למילים חסרות משמעות, שונאת הבטחות לא ממומשות,

זה בסדר מבחינתי אם תאמרו את האמת ופשוט לא תבטיחו, גם אם זה בדבר הכי קטן וחסר משמעות שבעולם, אני שונאת כשלא עומדים מאחורי המילים,

זה מוציא אותי מדעתי

ואני שומרת טינה, סולחת, אבל שומרת אותה עד לרגע האחרון, היא לא משחררת אותי, נשארת..

ואם נראה לכם שאני אדם רע,

אולי..

אולי אני מראת,או נהפכת לאחת כזאת..

 אבל לפעמים נדמה לי שאם לא המקרים האלה...,

לא היתי צריכה להתעצבן

לא היתי צריכה להתבאס,

לא היתי צריכה להסגר,להתרחק

ולא לומר שסתם הכל בסדר..

אולי אני פשוט כבר לא שולטת על זה..

ושוב אני הולכת לשמוח מחר, כמו שעשיתי עד עכשיו,

ולא כאילו שזה היום האחרון, כי זה לא האחרון, ואין סיבה שאני אחיה אותו כאילו אין מחר, כי מחר יש..

ואם אני לא אדאג למחר שלי, אז מי כן.?!

אז סלחו לי.

התיאוריה שלכם לא תמיד נכונה.

אז אני פשוט אחיה את היום במיטב אבל,בהתחשבות על זה שיש מחר ובציפיה ליום של מחרתיים...

יש פוסטים שאני פשוט שונאת לכתוב, כי הם כ"כ משחררים את כל הלחץ הלא מובן שיש בראש שלי,

משחררים את מה שמגיע לא תמיד לעיניים הנכונות...

אבל אתם מילא לא יודעים על מה מדובר..

**

SECONDS TO MARS-A MODERN MYTH

GOODBYE