Life is a jorney not a destination

קניתי משקפיים סגלגלות-) אח שלי שבר לי את הורודות/אדומות מה שזה לא היה

אני אוהבת אותה3>

כ"כ הרבה נאגר בפנים, כ"כ הרבה דברים, קטנים, גדולים, מאושרים, מבאסים, לא גמורים, מחשבות, שאיפות, אהבות, תקוות, לאזעזל, למה דווקא עכשיו-אני פשוט לא יודעת איך לתת להכל לצאת החוצה..

אולי בגלל שזה כמה דברים בבת אחת שמסתובבים אצלי בראש, אולי כי זה רגשות, ואני לא מוצאת את הדרך להביע אותם..

כ"כ הרבה עולם יש כאן מעבר, לא מאמינה שכ"כ הרבה זמן הוא היה קרוב ובו זמנית רחוק ממני, אולי הקדמתי להכיר אותו, אולי אני כבר מאחרת אליו, אני דיי מבולבלת, לא יודעת מה בדיוק אני רוצה, ואיך להשיג אותו, לא יודעת אם אני מוכנה בכלל לעשות את זה...כשיש מאמץ רב מידיי שצריך להשקיע אני רגילה לפרוש, חשבתי שנפתרתי מהתכונה הזאת, אבל כנראה היא חוזרת לרדוף אותי גם במה שמעבר...או שזו לא היא, אולי זה הפחד מהאכזבה ומהמחיר של ההצלחה, אולי זה שגעון נוסף שלי,

לאחרונה יותר ויותר בא לי להיות עיוורת מולך, ללכת רק אם מה שמרגיש, אבל עיניי נותנות לי דחף, בצורה של עוד צעד אחורה, לפעמים אני חושבת שאם לא היה לי את היכולת להקשיב, היה לנו הרבה יותר קל בלי לשמוע אותם, שאם לא היה להם פה, היה לשנינו קל יותר להבין אחד את השני, אם לא היה להם עיניים, היה לנו קל יותר להיות ביחד...

אבל יש להם עוזנים, יש להם פיות, יש להם עיניים, וזה מספיק בשביל שנשמור ביננו מרחק..

זה כ"כ טיפשי, זה גורם לי לרצות לברוח למקום שבו לא אכיר איש, לא אקשיב לדבר, אבל אני חייה באשליה, וזה מיותר..

אולי בעצם פחות האשליה, יותר באטומות לדעות והערות של אלה שכ"כ קרובים בכדי לומר את האמת שהמציאו כדי לנתק אותי מהשורשים של משהו שיכול היה לגדול לרגש אמיתי..

 זה מצחיק, כי אני מטבעי לא יכולה שלא לשמור איזה חלקיק של מסתוריות בתוך עצמי, אני לא אדם שיכול לספר הכל, גם כשאני פורקת את הלב, עדין יש לי את המטען של הלב שלא יוצא, לא מתגלה, לפעמים אפילו אליי..

וכפי שבטח שמתם לב בזמן האחרון אני לא מפרטת דבר על החיים האישיים פה, לא על בילויים, לא על אנשים, לפחות לא באופן גלוי, אולי זה עוד ישתנה, אבל בינתיים כל עוד אני יכולה לשמור את זה, אני מנסה שזה ישאר ידוע אך ורק למי שאני סומכת עליו,וזה לא כ"כ הרבה אנשים, שבאמת מעבר למה שאני יכולה לתת להם אני גם נפתחת אליהם, ואני לא פעם חשבתי מה עדיף, להפתח לרבים או להשאיר רק לאלה שבאמת קרובים,כי אולי אם אני אפתח גם לשאר נתקרב יותר, אולי לא..אבל עדין, אני מעדיפה להיות את עכשיו, כמו העכשיו... כי אני מתארת לעצמי, ולא פעם הבנתי שלא מעט אנשים ביכרו כאן..וכל עוד אני שומרת על מובן מסוים של דיסקרטיות לגבי קשרים שלי עם אנשים, לגבי מקומות שאליהם אני הולכת ודברים שאני עושה, אני מרגישה יותר בטוחה..

(לא יודעת איך נכנסתי לנושא הזה, אני בכלל לא רציתי להזכיר אותו, אבל אם ככה יצא, אז הנה לכם הבהרה..)

ולכבוד יום האהבה..

חשבתי לעצמי, מיהו האדם המושלם בשבילי..

כן, הוא..

זה שיש בו את היתרונות שעושים אותו מיוחד בעיניי האחרים, ואת החסרונות שעושים אותו מיוחד-בעיניי..אדם שמתביש בחסרונות שלו מתבייש בעצמו, ואני אוהבת כשגבר מפגין בטחון, וכשאדם מתגאה בחסרונות שלו,מתגאה לא מהדבר הנכון,  זה נותן לי הרגשה שהוא מתלהב בכדי לא להפגע כשאחרים ישמו לב על החיסרון הזה שלו בעצמם, ואת זה אני מקבלת כחולשה, ואדם שפשוט אמיתי עם עצמו, ביתרונות ובחסרונות שלו, זה אדם מושלם בשבילי...

עזבו, פוסט לא ברור..