Life is a jorney not a destination

זה פשוט כל כך מושלם..

אף אחד לא יכול לשקר לי טוב יותר מאשר התת מודה שלי..

אני נבלעת בתוך הצעדים שלך, הלב קופץ מהנשימות שלך ,אבל לא כשאתה ליד..

כל הנשים מתוסבכות.

אני תמיד מחזיקה הכל בידיים, ואני לא מכחישה שאני אוהבת חופש..

לכן אני נותנת לך אותו.

מה תעשה איתו?

לאיזה כיוון תבחר ללכת, מי יוביל אותך לאותם המקומות האסורים..

לא ישנתי אתמול,

שעות שלמות שבתי על מיטתי, בוהה בחשכה, לעיטים אורות צהובים התגנבו לי לחדר דרך החלון, מלווים ברעש של מנוע,

וכל השאר דממה..

רק אני עם עצמי בחדר,

והמחשבות שעטפו אותי במקום שמיכה, לא חיממו, רק קיררו את הלב יותר ויותר..

אומרים שיש דבר כזה אינטואיציה נשית,

מה היא?

לי תמיד יש תחושה רעה בלב, פעם ראשונה הרגשתי אותה בדיוק דקות ספורות לפני שעברתי תאונה..

זה השניות הכי מלחיצות בשקיימות,

הלב כאילו נדקר באלף מחטים קטנים של פחד,

החום עוטף את הראש בסחרחורת של חששות,הרגשות מעורבות..עצב מהלא נודע..

הגוף רועד,מכין עצמו למכה,

מאיפה הוא יודע שמשהו רע הולך לקרות בעוד כמה דקות?

ואם הוא יודע, למה לא מזהיר לפני? למה לא אומר מה?

זה ענין של שניות עד שההרגשה מתבשלת בראש,עוברת למוח ואתה קולט שעכשיו יהיה משהו רע,

ובשניה שניה שאתה קולט,אתה כבר רואה את עצמך על הריצפה החמה, מדמם...

אין לזה מעצורים,כאילו מישהו שם למעלה זריז ממך, ומנסה להוכיח לך עד כמה..

והוא יודע איך..

הוא יודע..

מי שחושב שנראה לו שהוא יודע על מה מדובר, לא צריך להשאיר גם לאחרים רמזים בתגובות..

אני בסדר..

אל תדאגו, תמיד חשבתם שיש לי לב מברזל,

שאני בולעת עצב וכואב כאילו אני חזקה מזה..

אני לא..

אבל כשרציתי לצרוח מעצבים,

לבכות מהבושה,

לא הצלחתי..

דמעות זה משחרר, אבל אתמול בלילה לא ידעתי מה זה לבכות..

ניסיתי,

לא הצלחתי..

פשוט לא ידעתי איך...

ואני לא יכולה להראות מתי ועד כמה רע לי,או כואב..

פשוט כי זה פצע שנמצא עמוק בפנים..

וזה לא קשור אליך, זה הרבה יותר מזה..

זה פשוט כי בשלב של החיים אני הלכתי עוד מדרגה אחת אחורה..

מעניין אם איי פעם אני אדע להרגיש מה זה * * * *

וזה לא שאני לא מעריכה את החיים, כל צעד שעשיתי בחיי..לא הייתי מחזירה אחורה..

שלשום ישבנו עם אדם ממש יקר לי בחוץ בשעה דיי מאוחר וחשבנו..

"מה אם..משהו מהעבר היה קורה אחרת..אז מה היה קורה?"

ואז איכשהו הבננו, שאם לא משהו אחד,קטן וטיפשי לא היינו נפגשים..אחרי כך מדברים..ונהיים בקשר שבו אנחנו עכשיו..

וישר הלב שלי בתמלא בהערכה..תודה לאלוהים, למרות כל החרא שקורה לי או קרה לי לא פעם מרצונו..

הרי הכל מרצונו, לא?..

:/

מתי הוא ירצה לחלוק איתי תקופה מאושרת וארוכה, שלא תתגלה כעוד שקר יפייפה..?