Life is a jorney not a destination

אומרים שחיים רק פעם אחת..

אומרים שבחיים אסור להצטער על מה שכבר נעשה,

צריך פשוט להמשיך הלאה, ללמוד,לזכור,לא לחזור שוב על אותן הטעויות..

לפעמים אנחנו שוכחים להזכר בילדים שהיינו,

בתמימות, בפשטות הקלה הזאת שעטפה אותנו מהרגליים ועד הראש,

פשוט הרגשה בטוחה,

כשעוד עדיין לא ידענו מה זה בעיות..

כשרק הפנים שלנו היו מספקים את הסליחות על המעשים הטיפשיים של הילדות..

אפילו אם היינו עושים אז מעשה שובב,

תמיד,בטבעיות שלנו,ידענו להסוות את עצמינו בתמימות שבנו..

ותוך שניות הכל היה נשכח..

עוד אז, לא היינו צריכים הרבה בשביל אושר,

דברים קטנים יכלו לעלות על פנינו את החיוך הכי גדול ומספק שרק יכולנו לתת,

ואיש לא ביקש מיתנו יותר..

אבל אם הזמן גדלנו,

למדנו לאט לאט ללכת בדרך שלנו,לעשות בכל דבר את הצעדים הראשונים,

לטעום את החיים האמיתיים בפעם הראשונה..

להבין שמה שהייה מולינו כל הזמן,הכל בעל שני צדדים,שעוד לא הספקנו להכיר..

ולמדנו להכיר בבגרות..

הטעויות שעשינו,כבר עליהם היינו צריכים לשלם..

מעשי כונדס קטנים ושובבים,כבר חדלו מלהיות תמימים ונסלחים..

ולא פעם הרגשנו שקשה לנו עם החיים,

שפתאום צצות בעיות חדשות, קשות יותר, מכבידות הרבה יותר על הלב..

ולא פעם החיים העמודו מולינו הפתעות והעמידו אותנו במיבחנים..

כאלה שלא מצאנו להן פתרון..

ואז הרגשנו שזו התקופה הכי קשה שיכולים לתת לנו החיים,

והיינו מיואשים, רצינו לעזוב,לקחת הכל,להתחבא מהבעיות,לעצום עיניים על הקשיים,

או פשוט לקחת הכל וללכת..

לפרוש מהניסיונות,לברוח..

אך אז גילינו שזו רק תקופה שחולפת,

ויחד עם רגעי עצב וקשיים ידענו להבין שבהמשך מחכות לנו בעיות גדולות יותר,ושאם נשב בלי לעשות כלום,בידיים שלובות,

עיניים בוכיות,לא נשנה דבר,ולא נדע להתמודד בהמשך עם בעיות קשות יותר..

אז לפעמים ניסינו להתמודד..

ניסינו להיות עצמאים, גדולים וקשוחים..

רצינו להראות שלא אכפת לנו מדבר..

ניסינו להראות IN, להראות לכולם כמה אנחנו מגניבים..

ולעט לעט הזמנים החלנו להשתנות לטובה,

התחלנו להבין את מה שקודם היה לנו כו מבלבל וגורם לנו לפני כן לעצב, כמשהו טוב אופטימי,כחלק משלב ההתבגרות.

לעט לעט הבננו שלא צריך להראות קולים, אלה פשוט להיות עצמך..

ללמוד מהטעויות,ולדעת את חצי הכוס המלאה,

פשוט לחיות את מי שאתה.

ואז התחלנו להבין, מי הם החברים האמיתיים שלנו,

וכיצד להעריך אותם,בשביל לקבל את הערכתם ואהבתם בחזרה..

איך לחלוק איתם את מה שיקר לך, ולקבל אותו דבר בחזרה...

ויחד איתם אתה נופל וקם, אתה עושה טעויות,לפעמים חוטא בחטאים שכבר הם לא כל כך קטנים, עושה שטויות,אבל כבר לא של ילדים, טועם יותר ויותר מהר את החיים של הגדולים..

לפעמים אפילו לפני הזמן..

עושה מתוך הרגשה שכדאי לנסות,דברים אסורים,אולי לא לגילך,

אבל זה מה שגורם לאותם הדברים לעניין אותך ולסובב לך את הראש יותר ויותר.

דברים כאלה שלא לכולם מותר לגלות, לא לולם אתה מספר, או נותן לראות.

ולפעמים אתה עושה כל כך הרבה שטויות,שבסוף מרגיש לך רע בלב,

פתאום אתה נזכר בבעיות של הילדות ומבין עד כמה היו אז שטויות

ועד כמה הבעיות העכשיויות בוגרות וחזקות יותר,

עד כמה הן גורמות לך להרגיש קטן מול החיים האכזריים,העצומים וחסרי מעצורים..

אבל אז היא באה..

אותה האהבה..

ובזמן שאתה גודל,לומד,עושה את כל צעדיך הראשונים הילד,כנער, כאדם בוגר,

איי שם, לא רחוק ממך, אותו דבר עובר גם על החצי השני שלך,

החצי הזה שלו אתה מחכה כל החיים כדי להרגיש איתה שלם..

וכל הבעיות פתאום נעלמות,

אתה מסחף עם הרגשות,

הכאבים שפעם עוד עקצו בלב שברו את הקרח שקפא בפנים,

ומכל האהבות הראשונות שלך, אתה מוצא את האחת האמיתית..

שיחד איתה אתה מתגבר על הכל..

כי רק נשיקה אחת קטנה ,יכולה לעלות על פניך חיוך ולחמם את הלב בכוח מחודש..

וזאת הרגשה כו עצומה שאתה מרגיש שבא לך לעוף..

או שפשוט לצרוח מרוב אושר

לכל אחד בחיים יש את הדרך שלו, ואני לא פוחדת לקחת סיכונים,

כשאתה רוצה משהו צריך לקחת את עצמך וללכת לקראת זה..

ולמרות שאולי הדרך תהיה לא קלה, אתה נוסע אל מול לבעיות וההצלחות שלך, בדרך לפסגה,

בדרך של החיים הבוגרים,

אתה כבר גדול,

וזה לא סוף החיים שלך,

זו רק ההתחלה..

אז אתה יוצא למצוא את הדרך שלך בתוך הכביש הגדול הזה של החיים..

ואף פעם לא לשכוח את האנשים שתמיד תמחו בך לעורך כל הזמן,

האנשים שקרובים לך,כבר כמעט כמו משפחה שלך (ככה זה חברים אמיתיים)..

בעיקר את המשפחה שלך

את המקום ממנו באת..

את מי שאוהב אותך..

אני אומרת,אני צריכה לפתוח קטלוג לשווים האלה..:P

**

התמונה עם הנוף-צולמה מהגשר של המרכז המסחרי בעיר שבא גרתי, (אוג'גורוד שבאוקראינה)

זה נהר שחוצה את העיר לשניים:)

מצד ימין, מאוחרי העצים ממש היה הבית ספר שלי לשעבר...ומהחלונות אפשר היה לראות את המים:)

הדוגמן הראשי-מקס (אחי החתיך)

הדוגמנים המשניים =ההורים המדהימים שלי

האמא הבייקרית שלי:) חח

וזה אמא בעיר שבה גרתנו..

הבית שלנו היה מהצד השני של הנהר..

ובצד הזה הבית ספר..

כן,אני יודעת שנראת צעירה..

ועכשיו רגע שקיטצ'-סורי היתי חייבת..

תודה להם על הכל,

אני אוהבת אותם!:)

ומעריכה את כי מי שיש לו תפקיד כלשהו בחיי-תודה:)

יום נהדר לכולם.

חג שמייח

(סורי שהתמונות לא משו,היו יותר טובות, פשוט לא היה לי כוח לחפש..)