Life is a jorney not a destination

אני נזכרת עכשיו במה שהיה מאחור, וחושבת כמה קל לכל השחקנים האלה בסרטים, לעזוב הכל, ולברוח חזרה לבית, אם רע להם, או שאם הם זכו לכישלון.

חשבתי שאם לא אצליח עכשיו במשהו, אז מקסימום ,אחזור, כמוהם, אמשיך ממה שנשאר מאחור, אמצה עבודה לא רצינית, אחזור לאנשים הישנים, הרי העבר שלי זה ההווה שלהם עכשיו.

אבל אז נזכרתי בזה שאין לי עבר,

ואין לאן לחזור.

אין למי.

הם נכנסו לדירה מלאת זכרונות נעורים.

הכל היה נראה כ"כ מוכר, כאילו מעולם לא עזבו את הבית, הם עזבו לפני שמונה שנים, אבל הכל היה נראה כאילו יצאו מדלת הכניסה של הבניין עוד אתמול, הגן , העצים מול הבית, החניה, הכל בדיוק אותו דבר, כאילו הזמן נאצר מאז שלא היו כאן. פתאום הם הרגישו כ"כ בטוחים כאן, כ"כ רגועים.

כאילו שהכל חיכה להם שישובו, חיכה לראות את פניהם שוב, כדי שלא ירגישו זרים.

הם פתחו את דלת הכניסה לבנין, ונעמדו לא זזים.

הקירות שאז עוד היו ירוקים היו מקולפים, חצי שבורים, אבק, לכלוך, המעקה היה שרוף וכאילו לאט לאט הם החלו להבין,

אבל לא רצו להאמין.

הם עלו במדרגות, הריח היה נוראי, הם הגיעו לקומה השישית ונעצרו מול הדלת של הדירה, שהנה לפני רק כ8 שנים הייתה ברשותם, דירה שבה הם רק החלו את חייהם יחד, דירה שבה הם גידלו את ביתם, דירה של הוריה,שבה גדלה גם היא עם אחיה.

היא לאט לאט החלה לשחזר את התמונות מהעבר, נרגשת, מותשת מעייפות מהטיסה הארוכה, אבל עדין מתרגשת.

הדלת הוחלפה, אבל הזכרונה עדין היתה אותה הדלת הישנה השחורה .

בזכרונה היא פתחה לפניה את הדלת, נכנסה למזדרון, השטיח האדום היה מונח מולה, מצד ימין היו מדפים וארונות עם נעלים, מצד שמאל שולחן ומעליו מראה ענקית ויוקרתית, שארון הזה היה שמור האיפור שאימה,אפילו אחרי כ"כ הרבה שנים לפני שעוד עזבה, היא החליטה לשמור עליו כפי שהוא אחרי מותה של אמא. היא נכנסה לסלון, מביטה בארון ענקי שהתפרס על כל הקיר. ארון עם דלתות מזכוכית, שעל כל מדף היו סטים שונים של כלי מטבח, כוסות,כוסיות, צלחות יוקרתיות, אגרטלים, כל מה שאמא שלה השאירה לה לפני מותה,כל מה שבקשה ממני לקחת כשתגדל, כל מה שהיא באה לקחת עכשיו. השפות הרכות היו מסודרות, כרגיל הכל נקי, הטלויזיה עמדה בדיוק מול השולחן איפה שהם נהגו לקבל אורחים, והוילונות הגדולים האדומים נפתחו אל המרפסת שהשקיפה לרחוב.

במטבח על הקיר היו תלויים צלחות מארצות שונות, כשהיא גרה כאן, היא אהבה שהכל יראה מושלם ויפה,וכך גם השאירה את זה כעזבה..

היא הלכה לחדר הילדים, כל הצעצועים שהילדים שלה השאירו היו מונחים בדיוק כפי שהיו ביום בו עזבו, כל הבובות היו מסודרות ליד הפסנתר, מדף הספרים בחדר השני היה מלא, והמיטה הייתה מלאה בקריות שבצבעים שונים..

"שניכנס?" הוא שאל..היא דפקה על הדלת, מחכה שמישהו יפתח, היא ציפתה לראות אותו, אחרי כ"כ הרבה שנים, היא לא ידעה איך הוא יגיב כשיראה אותה שוב קרוב, לא ידעה איך הוא השתנה, כ"כ ציפתה שיחבק אותה חזק, שיגיד שהוא התגעגע.בטלאפון הם סיכמו כבר שיגורו בביתו עד שיחזרו.

הדלת נפתחה, "אבא?" היא לא יכלה להסתיר את החיוך. אבל הוא לא הגיב.

היא התבוננה בו והוא לא השיב. מולה עמד איש זקן, ריח האלכוהול שבא ממנו היה כ"כ חזק שממנו הסתחרר הראש.

הוא היה כ"כ שיכור שלא זיהה אפילו שזאת הבת שלו.

היא עמדה מולו, נחנקת בדמעות, אבל לא מוציאה אף דמעה אחת. שותקת."כנסי".

היא הביאה לו חיבוק חזק, ואז הניחה את הדברים שהיו איתה. "איך אתה?" שאלה, כשבעצם היא כבר לא היתה צריכה תשובה.

לקח לה כמה דקות כדי להבין שהיא נמצאת באותה הדירה שבא גרה לפני שמונה שנים.

הכל מסביבה היה ריק. והיא אפילו לא העיזה לשאול מה הוא עשה עם הכל..חששה שיענה.

היא נכנסה לסלון, על המדפים לא נשאר אף אגרטל אחד, נשארו רק כמה כוסות שבורים, ורק קנקן אחד, הידית שלו הייתה זהובה, עליו מצויירים שמים כחולים,רק הוא נשאר שלם.

הקירות היו ריקים, רק תמונה של אמא שלה נשארה במקום, אין ספות, אין שולחן, אין טלויזיה, כלום.

היא נכנסה לחדר של הבת שלה, לראות אם כמה צעצועים נשארו, ביתה בקשה, למזכרת.

אבל שם לא היה דבר. אישה זרה התגוררה בחדר הזה, לא היה זכר לכך לפני שמונה שנים, זאת היתה דירת פאר, שאליה היו נוהגים לבוא המוני אורחים וחברים בשבתות.

הם ציפו שכשיחזרו לביכור יוכלו לקחת את מה שלא הספיקו אז, אבל כבר לא נותר דבר.

במטבח לא היו כלים, לא היה מים. הכל מלוכלך, הכל ריק , רק חרקים מצאו את מקומם בחדרים הריקים.

היא נכנסה לחדר השני, מביטה בחלל הענק הריק, ובמיזרן בקצה החדר, בקבוקים ריקים זרוקים ליד.

כיסא אחד שעליו עמדה טלויזיה ישנה. וטלאפון.

באותו הרגע היא לא יכלה שלא לפרוץ בדמעות.

היא כ"כ התכוננה לפגישה הזאת, הביאה אלבום תמונות שלה ושל הילדים.

אבל הוא אפילו לא תרח ליזכור את שמם.

כלום לא נשאר יותר. לא היה לאן לחזור.

 היא לקחה את הקנקן הקטן שעמד על המדף הריק ושמה בטיק.

היא לקחה את התיקים ויצאה מדירה. ואז פתאום הסתובבה והביטה באביה שוב, וחזרה רק בשביל לתת לו נשיקה לפני שתלך, אבל הוא אפילו לא הבין שהיא הולכת, לא אמר לה להיתראות.

אחיה יצאה אחריה.

-"חכי, לאן את?" אך היא כבר סיכמה שתישן אצל חברים.

-"הוא אפילו לא יודע מי אני"

-"הוא שיכור, הוא לא מזהה עכשיו גם את עצמו.." השיב, מנסה להרגיע...הרי הוא כבר ראה..

-"זה מה שכואב לי...אתה זוכר אותו? זוכר אותו אז..למה הוא עושה את זה!?"

הסתררה דממה..

-"אני אגיד לו מחר שהבת שלו באה לבכר אותו.." אולי מחר, שיהיה שפוי, הוא ידע איך להגיב..

"אני אוהבת אותך אבא.." לחשה..

***

כי אם לא מקבלים את העבר, מפסידים בהווה ולא מגיעים לעתיד..

אומרים שאמור להיות לי אכפת.

אבל אני לא מסתקלת לתמונה שלך באלבום המשפחתי יותר.

אומרים שכל הקשרים בעולם בחיים לא ישתוו לקשרי המשפחה, ולא משנה מה יקרה,

אם זה ככה, מדוע אינך זוכר את שמי?

אני צפיתי בתמונות שרצו בזכרוני, כמו סרט שחור לבן,

ותמיד ידעתי שזה לא סרט אהבה,

ושהשחקנים בו תמיד ישארו זרים זה לזה.

אני זוכרת איך חייכתי אליך כשהושטת לי יד כשנכנסנו לעבודה שלך,

ואני חייכתי רק מיתוך נימוס ופחד ממך,

ואתה הושטת לי את ידך כדי שאחרים יראו שאתה איש משפחה מסור

כי תמיד מבחוץ נראת מרשים.

אבל שנינו ידענו שברגע שנכנס לבית, החיוך ירד,

הדלת לחדר שלך תיסגר,

ואסור יהיה לי לומר לך דבר, כי דלת לליבך תמיד היתה נעולה במפתח.

שנאתי לבוא לבית שלך,

שנאתי לראות אותך עם אישה אחרת.

שנאתי לחייך אליה, כי כמה שהיא לא ניסתה, היא לא יכלה להחליף אותה.

ואתה ידעת את זה, אבל החרכת אותי לחייך אליה שוב.

תמיד ידענו לשמור מרחק זה מזו,

לפעמים בכלל חשבתי שלעולם לא היינו משפחה.

כשחיבקת אותי בתצלום המשפחתי, לא הרגשתי נוח בידיך, וכן גם לא אתה.

כולם אמרו שאתה גבר מרשים, איש צבא,רופא...

אבל אף פעם לא התרשמתי מהמבט הריק שבעינך, למרות שניסו לשכנע אותי שאתה אוהב.

אני פחדתי לנשום בביתך,

פחדתי לנוע,

חששתי מלדבר מילה אחת יותר מידיי,

ולא שהיה לי עם מי חוץ מאישתך..אבל פחדתי גם מזה..

ידעתי שאם אומר משהו לא במקום,

אעשה משהו שלא מקובל אענש.

כי אצלך הכל היה צריך להיות לפי החוקים שלך.

נשים תמיד אהבו אותך, מבוגרות, צעירות,

הם היו נופלות לרגליך, ולעולם לא הבנתי מדוע...

היית קשוח, לא דיברת הרבה, אבל הכל היה חייב להעשות כדבריך..אולי זה מה שמשך בך.

אבל אם הן רק היו יודעות איך היית בא לביתנו,כשאמא לא הייתה בבית, שיכור, חסר חושים, ובקשת ממני שאומר לך היכן עוד בקבוק...

ואני ידעתי, ידעתי ושתקתי,

השתמשתי בתמימות שלי, הרי הייתי אז רק בגן...

"איך זה שאת לא יודעת?!"

צעקת לי, רשרשת בכל מגירות הבית, בזמן שאני התפללתי לאלוהים שתלך,

שלא תמצא, אבל מצאת...

ובפעם הבאה כבר זכרת, ולא היית צריך לשאול..

תמיד חשבת שאתה בצבא, כולנו היינו החיילים שלך,

אבל לא רציתי מפקד כמוך בחיי, כי כולם ראו את האמת בעיניינו,

כולם ידעו את מה שמסתירה דלת ביתנו,

ורגליי לקחו אותי הרחק ממך,

ולא שמעתי ממך כבר כ10 שנה...ואילו לא היו אומרים לך לא היית יודע אם אני עדין קיימת..

אבל אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו,

שתיקה ארוכה,

אין זכר למילים,

אני חיכיתי שתאמר לי מזל טוב,

האורחים חיכו לי שאבוא לחתוך את העוגה,

אבל אני חיכיתי שתזכר,

ולא נזכרת, ואני, אני לא אמרתי לך דבר...

הרי זה סך הכל עוד יום הולדת...שלי..

כי הרי כל מה שעיניין אותך זה שאשכנע את אימי שתלווה לך כסף..

עכשיו, אתה אפילו לא זוכר את שמי,

אבל אני לא אבכה בגללך,

אני עדין שומעת עליך לפעמים,

מבקש כסף לבקבוק נוסף,

ואני מעדיפה להיות רחוק ממך,

כי אני כבר לא יודעת מי הבוגר באמת ביננו...

אמרו לי שהתחתנת שוב לא מזמן, כבר עם אישה אחרת.

אמרו לי שעברת לדירה הישנה,

מכרת את כל הצעצועים שלי,

השכרת את החדר שלי לזר,

אמרו לי שראית תמונה שלי לא מזמן,

כשישבתי על החוף עם חצאית קצרה,

וכעסת שהתלבשתי כל כך לא צנוע,

אבל לי כבר לא היה אכפת.,

ולך, אחרי כ"כ הרבה שנים, איך הייתה לך זכות שוב לחשוב על פקודות!?

אז אומרים שאמור להיות לך אכפת.

אבל אני לא נמצאת באלבוס המשפחה שלך,

כי אין לך...

אז אומרים שאמור להיות לנו אכפת,

שיגידו..

הרי אינך זוכר את שמי...

למרות שזה ארוך, יהיה נחמד אם תתאמצו קצת..