כשהייתי בת עשר, כולם החמיאו לי על איך שאני כותבת.
אמרו לי שאני כותבת מאוד יפה יחסית לגילי.
טוב, אני כבר לא בת 10.
ולילדה בת 14, הכתיבה שלי לא כל כך טובה יחסית לגילי.
היא אפילו טיפה ילדותית, מאולצת.
אני לא רוצה לכתוב רק כי אני צריכה.
אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לכתוב.
ובזמן האחרון, יוצא שאני רוצה לכתוב הרבה, אבל במקום לכתוב את הכל, אני משאירה את זה בראש שלי, ונותנת לזה להתנדף עם שאר המחשבות שלי.
מעניין מה קרה לי עם השנים..
כשהייתי בכיתה ד', סבלתי כל כך, שהיה בי מספיק סבל כדי לכתוב, ולכתוב דברים אמיתיים, מהלב.
עכשיו, כשעברו ארבע שנים, מצד אחד אני סובלת הרבה יותר ומצד שני אני סובלת הרבה פחות, ואני כבר לא כותבת.
וזה לא שאין לי על מה לכתוב.
יש לי הרבה מה לכתוב.
אבל...זה נראה לי חסר טעם.
כי אני לא מסוגלת לכתוב דברים כמו שאני באמת רוצה לכתוב אותם.
אני פשוט כותבת, ואז הכל יוצא לי הפוך ומסובך, ולא כמו שרציתי שזה יצא.
אני רוצה לכתוב דברים שירגשו, שיספרו, ולא דברים שיצחיקו.
אני לא רוצה להיות מחויבת להצחיק אנשים, או להיראות טיפשה, רק בגלל שזה מה שכולם עושים.
אני לא רוצה להסתיר את מי שאני, או את מה שאני.
אני רוצה לדעת מתי זה טוב לצחוק, ומתי זה טוב לבכות.
אני רוצה לדעת שלא משנה מה, להיראות טיפשה אף פעם לא נראה טוב, אבל אם אני אתחיל להיראות "חכמה" כביכול, אנשים ישר יתרגמו את זה כרצינית מדי.
אני רוצה להראות לעולם מי אני, אבל זה כל כך קשה.
מצד אחד, אני רוצה לשיר לעולם, ולהיות מסוגלת לבוא ולשיר לאנשים כאילו אין מחר, אבל מצד שני, יש לי פחד קהל.
פעם לא היה לי פחד קהל.
יכולתי לשיר, ולא משנה מול מי, העיקר שזה היה הקול שלי שיוצא לי מהפה, והייתי מאושרת.
לא התרגשתי יותר מדי מביקורות שילדים העבירו עליי, אבל כל פעם שהמורה שלי למוזיקה פתחה עליי את הפה, זה היה כאילו פתאום נסגרתי ולא יכולתי לשיר יותר. כעבור יום זה היה עובר לי, והייתי שרה כמו כל יום.
היום זה כבר לא ככה.
אני לא יכולה לשיר מול אנשים.
המקום היחידי שבו אני שרה זה במגמת מוזיקה, שגם שם זה לא הולך לי ממש טוב.
כשאני שרה, יוצא לי מין קול צרוד ומגעיל כזה וחלש, קול שאני ממש לא מכירה ואוהבת, ואז אחרי שכבר הופעתי, אני מתחילה לרעוד בכל הגוף, ואני לא יכולה להפסיק את זה.
זה כאילו מין רעד כזה שאומר לי "למה לעזאזל עלית לבמה ושרת? את גם ככה יודעת שיצחקו עלייך אחר כך".
ואני לא חושבת שהפחד שלי נובע מהעובדה שאחר כך יצחקו עליי.
אבל כשאני שרה, רק מלהסתכל על העיניים של כולם בוהות בי, זה כבר מספיק.
לראות אותם מביטים בי במבטים שגורמים לי לפחד כל כך, כאילו הם בוחנים כל צעד וצעד שאני עושה, או במקה הזה, כל תו ותו שאני שרה.
אני נלחצת. אני לא שרה טוב. אני נהיית צרודה. אני שרה בכל מקרה. נגמר השיר. אני מפסיקה לשיר. אני רועדת. זה לא נעלם.
וזה חוזר על עצמו, כל הזמן. תמיד.
למה אני לא יכולה להתנתק מזה?
כלומר, אלו רק אנשים, לא מפלצות שיאכלו אותי.
זה פחד כל כך מטומטם. ומה שהכי מטומטם בדבר הזה, הוא שפעם לא היה לי את הפחד הזה.
פעם הרגשתי כמו מלכה בנוגע לשירה שלי.
לא משנה אם שרתי הכי טוב או הכי גרוע בעולם, עדיין שרתי, ולא היה לי אכפת מה כל השאר חושבים, כל עוד אני אהבתי את זה.
אני מניחה שזה מה שקורה כשמתבגרים.
הכל נהיה מורכב יותר ומסובך יותר, וכבר אין אוויר לנשום.
אני רק רוצה זמן לנוח.
אני לא יכולה יותר עם כל הלחץ הזה.
לחץ של הכל.
של הלימודים, של החברים, של המשפחה, של עצמי..
אני לא מסוגלת להשתחרר מזה.
אני מניחה שבמובן מסוים אני לא רוצה להשתחרר מזה.
כי אם אנשים יראו מי אני באמת, הם לא יאהבו אותי.
אני לא יכולה להראות להם מי אני.
אני לא מסוגלת.
עד כמה שאני רוצה, אני לא יכולה.
וזה קורע אותי מבפנים.
אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכולה.
כי יש לי את כל הסיבות בעולם להיות שמחה, אבל זה יותר מדי.
זה הכל ביחד, ואני רוצה פשוט לבכות.
אסור לי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
