לא אכפת לי מה. העיקר לכתוב.
לכתובלכתובלכתובלכתובלכתובלכתובלכתוב.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה לכתוב.
וזה כל כך עצוב, כי אני אוהבת לכתוב. אני חייבת לכתוב. אני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אפסיק לכתוב.
זאת הסיבה היחידה שהבלוג הזה עדיין קיים.
אני לא סוגרת אותו כי אני לא רוצה להפסיק לכתוב. אני חייבת להמשיך.
אני חייבת להמשיך לא כי אני טובה בזה, כי אני רוצה את זה.
כי בלי זה, אני אשתגע.
אין לי על מה לכתוב.
העיקר לכתוב.
מצידי גם לכתוב שטויות כמו השטויות שאני כותבת עכשיו, אבל העיקר לכתוב.
לא אכפת לי במה זה כרוך.
למען האמת, אני בכלל לא טובה בזה.
פעם הייתי, או לפחות חשבתי שהייתי.
הייתי כותבת שירים. חלקם היו די מטומטמים, אבל היו כמה נחמדים מאוד, ומאוד אהבתי אותם.
אבל אז, משום מה, הפסקתי לכתוב.
כנראה שנעלמה לי המוזה.
המוזה שלי הייתה הסבל שלי.
כשסבלתי הכי בעולם, יצאו לי השירים הכי טובים.
אם זה היה בגלל אהבה נכזבת, או חברים בני זונות, או סתם הרגשתי שאני בודדה, כתבתי. ולא הפסקתי.
ושוב כתבתי. והמשכתי. ולא עצרתי. עד שכל הסבל היה עובר ממני אל הדף.
זו הייתה מין הרגשה כזו של הקלה, כאילו עכשיו זו לא אני שסובלת, אלא הדף. אבל זה לא באמת היה ככה.
אם פרקתי את הרגשות שלי, זה לא אומר שהם נעלמו.
גם אם דיברתי איתם על מישהו, ודיברתי איתו שעות והוא עודד אותי, זה לא אומר שהוא גרם לי לשכוח אותם.
הרגשות שלי לא נעלמו, הם פשוט..כבר לא היו כל כך חזקים כמו פעם.
אם הייתי מרגישה שנאה, כשכתבתי הרגשתי איך לאט לאט היא מחווירה.
וחברות שלי ידעו שאני כותבת.
הן חשבו שאני גאון, שאני יודעת לכתוב שירים כל כך יפה, שהן אפילו רצו שאני אכתוב שירים בשבילן.
אני חייבת להגיד שזה היה די טיפשי.
אני הייתי קטנה. אני לא ידעתי לכתוב שירים.
והן חשבו שכן, או לפחות גרמו לי להאמין שהן חושבות ככה. הן גרמו לי להאמין בזה כל כך חזק שהמשכתי, ואפילו ניסיתי לכתוב בשבילן שירים, אבל אני מניחה שזה לא אותו דבר.
הרי השירים שלי הם הרגשות שלי, ואני לא יכולה להעביר את הרגשות שלי אליהן.
אז הן ניסו לכתוב שירים בעצמן.
אני זוכרת. הייתה פעם אחת שהן באו אליי והן פשוט ישבו וניסו לכתוב שיר.
זה יצא מאוד גרוע.
אני זוכרת שפשוט רציתי לקחת את הדף ולקרוע אותו, אבל לא יכולתי. הן היו חברות שלי. הייתי צריכה לתמוך בהן.
אם זה היה קורה עכשיו, אני בטוחה שהייתי קורעת להן את הדף.
הן כתבו את השירים האלו לא כי הן היו צריכות, אלא כי הן חשבו שזה יהיה מגניב שהן יכתבו שירים.
כאילו זה יעשה אותן יותר רגישות, או יצירתיות, או חכמות.
אבל זה לא.
כנראה שהן לקחו את הרעיון הזה ממני, אבל זה מוזר, כי אני אף פעם לא החשבתי את עצמי כיצירתית.
אני לא יודעת לצייר יפה, אני לא ממציאה רעיונות גאוניים.. הדבר היחיד שיכולתי לעשות כמו שצריך היה לכתוב שירים, וגם זה נעלם לי.
בסופו של דבר אני מניחה שאני נחשבת מיוחדת, כי אני אני.
אני לא יודעת לצייר, אני לא חכמה, אני לא יצרתית, אני לא כותבת שירים, אבל אני אני.
אני רגישה, ואני בכיינית, ואני מתעצבנת, ואני ספורטיבית, ואני יודעת אנגלית, ואני מסורה, ואני אמינה, ואני שרה, ואני רוקדת, ואני מקשיבה, ואני נדיבה, וגם אם לא.
גם אם אני לא נדיבה, או רגישה, או חכמה, או מסורה, או מקשיבה, כל התכונות האחרות שלי הן מה שעושות אותי.
הרי בסופו של דבר, מה שאני עושה לעצמי זה מה שעושה אותי אני, לא מה שאני עושה לאחרים.
אז לא אכפת לי מה האחרים חושבים.
גם אם הם חושבים שאני סנובית ושאני חנונית ושאני פקאצה ושאני פריקית, אני יודעת שאני לא כל זה.
אני יודעת שאני פשוט...אני.
וזה מה שעושה אותי מיוחדת.
בקיצור, בכל הפוסט הזה אני רוצה להגיד, שאני כותבת.
וכשאני כותבת, אני מיוחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
