אני עכשיו מבינה, שיש לי חברים מדהימים.
תמיד כשאני איתם, הם גורמים לי לצחוק ולחיך ולהתנהג איך שבא לי, בלי לשים לב לאחרים.
זה כאילו שכשאני איתם, אין אף אחד אחר חוץ מאיתנו.
וכשאני איתם, אין דבר שיכול לעצור אותנו מלהתנהג כמו משוגעים.
אנחנו יכולים לצחוק על אחרים, אולי אפילו להעליב, אבל באותה מידה אנחנו יכולים גם לצחוק על עצמנו ולהעליב אחד את השני, אבל עדיין, בגבול הטעם הטוב.
לפעמים אני יכולה לא לסבול אותם, אבל מיד אחר כך הם עושים משהו שגורם לי כאילו לאהוב אותם מחדש.
כשאני איתם, אני מרגישה כאילו אני מלאת חיים.
אין חוקים, יש רק אותנו.
וכל מי שמפריע בדרך, יושמד.
אם זה הילדים המטומטמים מהשכבה שלנו, או אם זה אפילו הערסים המגעילים שיושבים מאחורינו כשאנחנו יושבים לאכול.
הם לא עשו לנו כלום, אבל אנחנו פשוט לא יכולים לשבת שם מבלי לרדת עליהם, או לצחוק על חשבונם.
גם אם הם האנשים הכי נחמדים בעולם, הם לא יכולים להתחמק מאיתנו.
לפעמים זה גם סתם לשבת בכיתה ולדבר, אבל לא שיחה רצינית, אלא שיחה שמלאה בצחוקים ובבדיחות.
תמיד כשאני איתם, גם אם אני באה אליהם הכי עצבנית בעולם, כשאני פתאום באה אליהם, הל נעלם, ואני באה אליהם עם חיוך ענק ואני פשוט נהנית מלשבת ולדבר איתם.
לפעמים זה פשוט ללכת לסרט ולתפוס למישהו את המקום ואז לצרוח על מישהו שהוא תפס לנו את המקום, ולפעמים זה פשוט לשבת על הדשא ולא לעשות כלום.
לא משנה מה אנחנו עושים, או איפה אנחנו עושים. העיקר הוא עם מי אנחנו עושים.
כל עוד אנחנו אחד עם השני, לא משנה מה נעשה, תמיד יהיה לנו כיף.
אנחנו יכולים ללכת לאותו מקום מאה פעמים, ועדיין להינות, כי אנחנו באים לשם ביחד.
אבל אם נבוא מאה פעמים לאותו מקום, ואז פתאום נבוא למקום הזה עם ילדים אחרים, פתאום זה לא יהיה כזה כיף, כי זה לא הם, זה לא אנחנו. זה ילדים אחרים.
ילדים אחרים שמעניינים אותם דברים אחרים, עם אינטרסים שונים, ופשוט...שונים.
וגם אם זה המקום הכי מדהים בעולם, אם זה לא איתם, זה לא שווה, כי אין עם מי לחלוק את המקום המדהים הזה.
אני לא יודעת אם הם מרגישים את אותו הדבר , אבל אני יודעת שאני אוהבת אותם.
ואני יודעת שלפעמים הם שונאים אותי והם רוצים להרוג אותי, אבל זה לא אכפת לי, כי בשאר הזמן הם אוהבים אותי ומכבדים אותי.
אפשר להגיד שאני אוהבת אותם על זה שהם אוהבים אותי.
על זה שהם חברים כל כך טובים.
על זה שהם נותנים לי להיות עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
