גדלתי בשנה. עכשיו אני בת 13 ויום.
זה מאוד מוזר, בהתחשב בעובדה שלא באמת גדלתי בשנה, גדלתי ביום, פשוט הספרות התחלפו.
זה לא שפתאום אני מרגישה יותר בוגרת, או יותר חכמה, או יותר גדולה. אני אני, רק שמספר הגיל שלי השתנה.
אבל היי! מה אכפת לי? קיבלתי מתנות מגניבות ^^
הגעתי למסקנה מאוד מצערת, והיא שאני אוהבת צופים.
פעם לא יכולתי לחשוב על זה שאני אשאר בצופים עוד שנה אחת. נשארתי השנה בצופים רק בגלל המדריכות.
אבל במחנה קיץ...לא יודעת, זה כאילו שהכל השתנה.
כל המדריכות שלי יודעות שלא רציתי להישאר בצופים, וכשנפרדתי מהן וחיבקתי אותן, כל אחת לחשה לי באוזן שאני אהיה המדריכה הכי טובה בצופים ושאסור לי לפרוש.
אולי באמת אסור לי?
הפרידה אתמול הייתה קשה. וזה היה עוד יותר קשה, כי זה היה ביום של היומולדת שלי.
זה היה מאוד מוזר, זאת היתה היומולדת הכי שמחה שהייתה לי, והכי עצובה שהייתה לי. זה הגיוני?
החברים המדהימים שלי עשו לי מין מסיבה לילית כזאת ב12 בלילה, והיה מאוד כיף, ואז בבוקר...לא יודעת, פשוט שמחתי שאנשים זכרו את היומולדת שלי, לא כמו שנה שעברה..
אבל אתמול נפרדתי מהמדריכות שלי. המדריכות הכי מדהימות שהיו לי והמדריכות שהכי אהבתי בעולם.
זה לא היה רק הן. זה היה כל הצוות שהיה לנו. הם היו מדהימים אחד אחד.
לא יצא לי להיפרד מכמה מהם, ואני כל כך עצובה על זה...כלומר, אני אראה אותם שנה הבאה, ברור, אבל בכל זאת...אני כל כך אוהבת אותם..
בכיתי יותר ממה שחשבתי שאני אבכה. זה היה קשה..
אני שונאת פרידות. אני אף פעם לא יודעת איך לעשות את זה.
איך להגיד ביי? כמה זמן לחבק אותם עד שהם ירפו? מה לעשות אחרי שהם מרפים? ללכת? להישאר?
הכי נורא היה שבכיתי. למען האמת, זה לא היה נורא, אני אוהבת לבכות, זה משחרר. היה נורא לבכות מול כולם.
כולם ראו אותי בוכה. אני שונאת שאנשים רואים אותי בוכה.
גם כן יש את המטומטמים האלו שאמרו לי "נוו אל תבכי יש לך היום יומולדת!!" למי אכפת?! זה אומר שאסור לי לבכות?! מטומטמים.
אני שונאת אותם.
אני אוהבת לבכות. זה משחרר. וזה עושה לי טוב. אז אם זה מה שעושה לי טוב ביומולדת שלי, מה אכפת לכם?
אני לא מבינה את אלו שלא בכו. כלומר, עד כמה שזה מטומטם לבכות, זה עוד יותר מטומטם לא לבכות.
זאת הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי בצופים. ואני בטוחה שזה היה ככה לכולם.
הצוות הכי טוב, המדריכים הכי טובים, הקבוצה הכי, טוב...לא. אבל גם הקבוצה הייתה נסבלת.
אחרי שנה כזאת מדהימה, איך אפשר שלא לבכות שנפרדים ממנה?
ואז, יש את אלו ש"בוכים".
נהיים אדומים, מזילים כמה דמעות ומתחילים לצרוח כמו משוגעים.
להעמיד פנים שאתה בוכה זה הרבה יותר נורא מאשר לא לבכות. כלומר, סבבה, אז אל תבכו, אבל למה לתת לאחרים לחשוב שאכפת לך?
הם הכי מעצבנים אותי.
באמת, שרציתי להחטיף להם איזה אגרוף, או פשוט לירות בהם. זה היה יכול להיות נחמד.
חוץ מזה הם ממש השפילו את עצמם!
הם התחילו לצרוח כמו משוגעים באמצע החיים בזמן שכל האחרים צחקו עליהם בגלל שהם היו כל כך טיפשים.
אנשים, אתם לא צריכים להיות טיפשים כדי שישימו לב אליכם! כלומר, אתם יכולים להיות טיפשים, אבל לא בכוונה!
ואז יש אותי.
שאני בכיתי אחרי שכולם בכו, ולפני שכולם בכו.
איך אפשר להסתיר את זה שאני בוכה?
אני כל כך אתגעגע.
חבל שלא ניצלתי את השהייה שלי איתם יותר..
רק עכשיו אני מבינה כמה הצופים המזדיינים האלה באמת חשובים לי.
ועד כמה שאני שונאת את השבט המזדיין שלי, ואת האנשים המזדיינים שנמצאים בו, ואת ההנהגה הדפוקה שנדפקתי איתה, אני לא יכולה להתרחק מהם.
ולמרות ששנה הבאה אני אהיה לבד, אני יודעת שאני אסתדר.
אני חייבת להסתדר, כי אם אני לא אסתדר, אני אפרוש מהצופים, והכל יהרס.
הרי אם אני אמשיך להיות בצופים, זה יהיה כל החיים שלי בחמש שנים הבאות. ואם אני אפסיק עכשיו, מה יהיה עם החיים שלי?
לא יהיו לי חיים. הם ייהרסו.
זה לא יכול לקרות.
יהיו לי חיים.
החיים שלי לא יהרסו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
