העולם לא מושלם. אני לא מושלמת. אף אחד לא מושלם.
אני התאכזבתי. הרבה. אבל..ככה זה. יש דברים שאני טובה בהם, ויש דבריםש אני לא, ואני צריכה לקבל את זה.
אבל דווקא בזה, הדבר שאני הכי אוהבת, דווקא את זה אני לא מצליחה לעשות.
תמיד נדפקתי בגלל הביישנות שלי, בגלל הביטחון העצמי הנמוך שלי, ואני עדיין לא לומדת.
אני לא מסוגלת לבוא ולשיר לפני אנשים בקול האמיתי שלי סתם כי בא לי.
אני לא יכולה לרקוד לפניהם כמו שאני באמת יכולה סתם כי בא לי.
אני לא יכולה להראות להם כמה חכמה אני יכולה להיות סתם כי בא לי.
אז איך הם יכולים?
איך הם יכולים לעשות את זה? זה כל כך קל כמו שזה נראה?
ומה עם כל הדברים שאומרים עליך אחר כך? מה אם יגידו שאני לא שרה יפה, או שאני לא רוקדת יפה, או טיפשה?
איך הם יכולים לעשות את כל הדברים האלו מול אנשים אחרים, ולא לפחד?
בסוף כשאני כן שרה להם, הם אומרים כמה יפה שרתי, ושלא זייפתי, ואני לא יודעת מה להגיד להם.
אני אגיד להם תודה ואחייך? זה מראה התנשאות. אני אגיד להם שלא נכון ושיש לי קול מזוויע? לא, כי אני יודעת שזה לא נכון. אז מה אני אגיד להם?
אין לי מה להגיד להם.
אז אני לא עושה את מלכתחילה, כדי שאני לא אצטרך לסבול את הבושה ואת המבוכה. רק בשביל שלא אצטרך לשמוע את התגובות שלהם, אני לא עושה את זה.
זה הגיוני?
אני לא יודעת. אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה מולם.
כשהם מסתכלים עליי בזמן שאני עושה את זה, העיניים שלהם נראות כל כך מבקרות, כאילו אני עושה את הכל לא נכון, ואז בסוף הם מחייכים ונותנים לי רק תגובות טובות. זה שקר?
מה נכון?
אם הם מגיבים בסוף מה שהם באמת חושבים, למה כל שאר הזמן הם מסתכלים עליי כאילו הם מבקרים כל מאית ומאית שנייה שאני שרה?
אם הם באמת מבקרים אותי ולא אוהבים את איך שאני שרה, למה בסוף הם נותנים לי תגובות טובות?
אולי הם בכלל חושבים משהו אחר לגמרי, אבל אם כן, מה הם חושבים?
למה אני לא יכולה להתגבר על הבעיה הזאת? אני אהיה חייבת להתבייש מפני אנשים למשך כל חיי?
אם זה מה שיקרה, מה יהיה איתי?
מה יהיה איתי בסוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
