עיר הירח

אני זוכרת שיש לה שם.
בבוקר אני עומדת מול מראה ומחפשת
את האני הפנימי
שיוצא עוד קצת החוצה
אבל הוא לא שם, עדיין מכוסה שומן.

תחשבי מה את מכניסה לעצמך לגוף-
שקרים על כמה הם אוהבים אותך,
רק אני אוהבת אותך,
אם תחזיקי מעמד.

הם רוצים בטובתי בערך בשעה שמונה,
בשעה עשר הם שולפים את החרב,
אני שולפת את המגן.
דויד מול גוליית זה נראה לי,
עד סוף ההפסקה.
אש!

עד הצהריים הם כבר נרגעו,
שכחו קרבות מעלים עשן מאחור.
רק אני זוכרת אותך,
רק אני תמיד איתך,
אני יותר חזקה מהמוות,
אם תבחרי לברוח.

ובערב? אני מגייסת כוחות מחודשים,
לא מסכימה להכנע להם.
אחכה עד הלילה כדי לפרוץ בבכי,
על כמה שאני חלשה,
הם לא יודעים שהיה לה שם.

אָמַרְתְּ שאנחנו חולים.

(כל אחד שׂם עצמו בהסגר)

ו"הרופאים"- הולכים בלי מסכה,

כאילו אין כבר בְּמָה להדבק.

ועל קירות חַדְרִי

(אותו אני חולקת עם שותפים מספר 405 ו406)

יש צֶלֶם אֱנוֹשׁ במסגרת.

אני מפחדת שהבעיה היא פנימית,

מפחדת מהסכין שתפתח לי את הלב,

שיגלו את הריקבון בתוך קופסת

הכסף,

שירצו אותו לעצמם.

ואז מה ישאר לי?

במדינת היהודים רעש מהומה

רוצים להעביר חוקים, להפריט ת'אדמה

ובראש ההפרטה

לא אני, ולא אתה,

רצון של בעלי ההון,

וקומבינות בשלטון.

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה X2