החיים. ושאר ירקות

פשוט קקי.

כן, כי אתה קקי

וגם את קצת קקי (או אולי הרבה..?)

והיה היום קקי (חוץ מהבגרות... בבגרות היה טוב (:)

וחוץ מהשנייה שלפני הבגרות כשהיה...

אבל אח"כ הכל היה קקי.

אולי כי זה היה קצת מביך

ואולי כי זה עדיין לא ממש...

אבל בכל זאת,

ציפיתי ליותר

כי... אני כזאת

ואני רוצה יותר

וזה אולי מעצבן

אותך ואותי

ואת כולם

אבל בכל זאת

אני לא בטוחה

ואני לא אוכל להיות בטוחה

אם לא יגידו לי שזה בטוח

כי אם זה לא בטוח

אני סתם אתאכזב

ובגדול.

אז.. חיוך זה כנראה לא מספיק, זה קורה גם ככה.

וחיבוק.. זה לפעמים עוזר.

למשל עכשיו, זה היה נחמד.

אבל לא. כי אני לבד עכשיו

כי לא את ולא אתה פה

ואפילו לא הם.. נו... אלה.. ש... גרים פה גם..

אז לא הלכתי לקונצרט. בטח מחר קרן תשנא אותי או משהו.

פשוט יום אוף.

בעיקר מצאתי את עצמי רובצת כמו איזה גוש של איכס ובוהה בטלויזיה או במחשב.

נכון, מחר יש מבחן בלשון.

מה זאת האדישות הזאת?! אני חייבת ללמוד.

חייבת.

חייבת חייבת.

אוקיי. [לא.]

וגם כן אתה.

ויופי לך.

ולא יופי לי, בכלל.

ואתה וואלה.

בא וכותב ושואל

ואז הולך.

לא אכפת לך באמת ואולי בכלל לא מעניין אותך.

ואת שלא רואה כלום.

ואני..

עוד יום מיותר.

פוסט מיותר.

בא לי שתחזור ולא תסע יותר לעווולם.

בא לי שתבוא.

בא לי שלא תשאלי.

בא לי לדעת לנגן.

בא לי לישון.

בא לי לבכות.

והם באמת קשים.

קשים כי ****** זה קשה, במיוחד ****.

קשים כי אני לא יכולה לדעת ש**** בוודאות.

קשים כי קשה לי לדרוש, מעצמי ומהסביבה.

קשים כי קשה לי לדבר. קשה לי להגיד מה רע לי, איך אני רוצה לשנות.

קשה כי זה מביך אותי, כי אני לא יודעת מה קורה שם..

קשים כי אני בכלל לא מכירה אותם ולא בטוחה שאני רוצה להכיר

קשים כי לא נעים לי להגיד שלא

קשים כי בתכלס אני לא באמת יודעת לארגן את הזמן שלי ולעמוד בו. עובדה, אני כותבת עכשיו במקום ללמוד.

וקשים כי האנשים לא יהיו פה יותר בשנה הבאה, ובעוד שנתיים בכלל... ואני לא יודעת מה לעשות, אבל זה מחרפן לי את הצורה כל פעם שאני חושבת על זה.

וואי המרמור.

בתכלס הכי טוב לי בעולם כרגע (למרות כל הקשיים מלמעלה)

אבל פעם אמרו לי שקשה יש רק בלחם.

וואו. כל כך חסר פואנטה.

3>