החיים. ושאר ירקות

שני פוסטים ביום אחד? זה אומר שעבר עליי יום מלא במחשבות.. ואת האמת הפוסט הזה הוא פוסט שכתבתי לפני שבוע ולא פרסמתי וערכתי אותו היום..

כשהייתי לבד בבית עם דודה שלי ודיברנו, יצא לי לשאול אותה על דוד שלי. איך היא מרגישה, איך היא מסתדרת ומה עובר עלייה באמת, לא מה שהיא אומרת לכולם שהכל טוב ויפה עד כמה שאפשר. זה אומנם היה קצת מוזר אבל היא לא בכתה (משהו שבדרך כלל קורה כשהיא מדברת על זה) ודווקא ניחמה אותי, הראתה לי שהיא חזקה וממש נפתחה בפניי לדעתי עד הסוף.

ביום אחר, כשהייתי עם דודה שלי ואחיינית שלי היא שאלה אותה על דוד שלי. דודה שלי פשוט התחילה לבכות וקמה. ברור שהיה לה קשה לשלוט בזה ואח"כ היא נרגעה, התנצלה ואמרה שקשה לה לדבר על הנושא הזה אבל היא תספר לה מה שהיא רוצה לשמוע כי זה חשוב שהיא תדע, אבל שאני אהיה שם ואעזור לה.

זה מה שהוכיח לי את המשמעות של הקשר שלי עם דודה שלי, למרות הפרש הגילאים המטורף, למרות שהיא יכולה להיות סבתא שלי. יש לה איתי קשר כמו עם הנכדים שלה..

זה הוכיח לי שהקשר שלנו מספיק חזק ושהיא סומכת עליי ממש, כי היא לא בכתה כשדיברנו על זה. זה גם מוכיח שאני מכירה אותה ויודעת איך לגשת ולשאול שאלה כזאת.

נעמה לעומת זאת.. בסדר, היא קטנה ותמימה ולא באמת יודעת.. אבל יש בה יותר מדיי אומץ. משהו שלא היה לי כשהייתי קטנה. (אני הייתי ממש ביישנית) אבל באמת שלא הייתי מעזה לשאול משהו כזה, בצורה כל כך ישירה.

זה הוכיח לי שדודה שלי היא הבנאדם הכי חזק בעולם ושאני יכולה לסמוך עלייה בכל מצב. (והיא גם סומכת עליי)

נכון, זה קרה דיי מזמן וכתבתי את זה מזמן, אבל נזכרתי בזה היום כשדודה שלי הייתה אצלי בבית ואבא היה בעבודה ואמא בישלה, אז היא נכנסה אליי לחדר ושאלה מה שלומי וממש דיברנו על המון דברים. על הדברים שכתבתי בפוסט הקודם ועל המון שלא.. היא עזרה לי לחשוב איך אני מארגנת קצת את הזמן והמחשבות.

אני עדיין לא יודעת אם זה נכון או לא. אבל ממש קשה לי להאמין שלא, כל התחושות אומרות שכן.

ואני דיי סומכת על התחושת בטן שלי..

קצת לא בא לי סמינר מחר. אבל מצד שני לא בא לי לשקוע בנושא הזה עוד יותר..

היה מצחיק וכיף היום בבית קפה (:

לישון. זה הכל.                    אה.. וו... גם.. **** 3> ואז הכל יהיה מושלם..

אני יושבת בכיתה. שקט וכמה שיעולים וקינוחי אף...

וכמה מלמולים פה ושם..

וואלה, אני זוכרת שקראתי על זה משהו אתמול, בפעם היחידה שבאמת הצלחתי ללמוד. אבל.. מה היה שם חוץ מ...?

"תני לי דוגמאות לפלורליזם.."

"מה זה פלורליזם? זה פרח?"

צחוק.

באמת אחד המבחנים היותר מצחיקים. באמת שלא ידעתי כלום..

אבל בכל זאת...

מוות.

אני שונאת את המילה הזאת. היא גורמת לי להרגיש כל כך רע.

שמעתי אותה כל כך הרבה פעמים בשבועיים האחרונים. אף אחד לא יידע. לא בא לי לספר. זה מוזר, לרוב אני לא מצליחה.

כאילו.. בא לי שתדעו, אבל כנראה זה יותר מדיי חשוב ואני יכולה לשמור את זה לעצמי. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

אולי זה מה שזה? אני לא יכולה לדעת.. רגע אחד נראה שכן ושנייה אחרכך כל כך לא..

אבל אמא אומרת.. ואמא תמיד צודקת..

היא  צדקה בקשר ל...

והיא גם אמרה שיירד גשם ואל תשכחי מטרייה.

ואת האמת קצת בא לי, והעובדה שזה נאמר אתמול רק מוכיחה שזה לא כזה לא הגיוני.

כל כך הרבה לצחוק ולבכות ביחד.

וביום ראשון יש שיעור כינור.

ומתי בדיוק אני אנגן??

ומתי בדיוק אני אלמד לשון?

ומתי בדיוק אני אתארגן סופית לקראת פולין?

ומתי בדיוק אני אחיה?

ומתי בדיוק אני אבנה פעולות לחודש הקרוב? (זה קצת מצחיק שמדצמבר אנחנו אומרים שצריך לשבת לבנות את החודש הקרוב, ואז ממשיכים לומר את זה.. ועכשיו כבר אומרים את זה על מרץ..)

ומתי בדיוק אני אלמד לאנגלית ותנ"ך והרמוניה וספרות יום אחרי יום אחרי יום?

למה אף פעם אין לי זמן לכלום??

וצריך לכתוב ברכה לבר מצווה של טמיר ו.. אין לי סבלנות.. התחלתי ו... לא זורם לי..

בא לי לישון, לאכול, לשתות ולקנות

בא לי ש*** **** ****

יפה וברור (:

תגיבו?

אז מה אם אני לא יכולה לבוא היום?

אז מה אם אני לא רוצה באמת?

אז מה אם אני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים?

אז מה אם אני צריכה ללמוד ואין לי זמן?

אז מה אם אני אפילו לא יודעת את החומר?

אז מה אם אתם (ובמיוחד את) כל הזמן חופרים לי בשכל על כל מה שצריך לעשות ובעצמכם כמעט לא עושים כלום?

אז מה אם תמיד אני מוותרת על דברים ועושה סדר עדיפויות שתמיד כולם אומרים לי שהוא הנכון אבל בסוף אני מגלה שטעיתי?

אז מה אם ויתרתי על דברים חשובים?

אז מה אם בסוף אף אחד לא בא וסתם ויתרתי?

אז מה אם לא באמת למדתי להיסטוריה היום?

אז מה אם כשסידרתי את החדר היום סתם דחפתי את כל הבגדים לארון ומחר כשאמא תפתח הכל יפול עלייה?

אז מה אם אני רוצה קצת שקט?

אז מה אם אני ממש לא מרגישה טוב אבל יש לי הרגשה שמחר יכריחו אותי ללכת לבי"ס?

אז מה אם אין לי באמת על מה לדבר עם הילדה הזאת?

אז מה אם דיברתי בטלפון עשרים דקות כשהם היו פה?

אז מה אם בכלל לא עמדתי הבהטחות שלי? (בעיקר כלפי עצמי)

אז מה אם יהיה לנו ראש ממשלה ימני? (שקר. זה קצת כן איכפת לי.)

אז מה אם בא לי לישון?

אז מה אם אני באמת לא מרגישה טוב והם לא מבינים את זה?

אז מה אם הם לא בבית עכשיו?

אז מה אם זה גם הבית שלי?

אז מה אם בא לי לשבת היום ורק לראות טלויזיה?

אז מה? מה אכפת לכם? זה החיים שלי. אני אנהל אותם איך שנוח לי, איך שבא לי ואיך שאני אקבע.

טוב.. זה לא באמת יהיה ככה, אבל תנו לי להמשיך לחלום. לפחות לנהל לעצמי את היומן!

משהו קטן וטוב: אממ... אמממ... אממ... אמממ... נו... זה... אהה.. ממ... ההה... לא יודעת... מממ... אחרי שהייתי (כמעט) בטוחה שהיומן והמחברת שלי אבדו הם נמצאו  בקן ואנשים אהובים הביאו לי אותו :)

טוב, ליל מנוחה וחלום

כבר מאוחר ומחר נקום ונראה

איך שמגיע היום בסוף כל לילה

(או - אם אני אהיה איכשהו בריאה..)

לילה טוווב. 3> ליאתי.