שבוע מהורהר כזה, מלא במחשבות...
שנה שעברה מהדהדת לי בראש. הכל כלכך שונה מאז. אני בי"ב. למראית עין זה לא שינוי כזה משמעותי, מסתבר שכן. אני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה שיהיה ואיך. אבל תכלס, אני מנסה ומנסה... ואז מפסיקה.
אני ממש מותשת, מכלום. באמת שכלום.
אני לומדת מתמטיקה, לא מצליחה את התרגילים ולא מצליחה באמת להתעורר ולהבין.
אני מתגעגעת כלכך. לשנה שעברה, עם האנשים ההם.
אתמול אמרתי לכם שאני מתגעגעת לקומונרים הקודמים, ואז הוספתי, בשיא הרצינות את המילה "באמת.". והתכוונתי. וקצת נפגעתם לדעתי.
זה לא היה בקטע פוגע, כי הם הקומונרים שלי עכשיו, וגם אותם אני אוהבת... אבל אני מתגעגעת לאנשים האלה שהיו בחיים שלי בצורה כלכך אינטנסיבית של גיוסים, ישיבות, פעולות, בניית קייצת, קייצת... פתאום הם נעלמו. אמנם הם עדיין בחיים שלי בצורה מאד משמעותית, אבל הם לא חלק מהקן יותר, וזה ממש חסר לי.
אתמול החניכים שלי הזכירו קומונר משנה שעברה, וכמה הם אהבו אותו.. בכלל לא שמתי לב לזה שהקומונרים ממש משפיעים גם על הצעירה, ולא רק על הבוגרת...
אבל עכשיו, כשלא כיף ולאף אחד אין כוח... אני מרגישה קצת לבד.
אפילו אין לי את יוסי במרחק שביל קטן באלכסון מהבית... יש לי אותו במרחק שעה וחצי אוטובוס. או טלפון קבוע ביום חמישי.. היי, זה מחר!
מחר מרגיש לי ממש רחוק.
נראה לי שאני לא אספיק ללמוד מתמטיקה עד מחר.. אבל בעצם, יש לי את כל הערב והלילה...
הסיפור הזה של ינון ממש השפיע עליי, וזה כל הזמן במחשבות שלי... זה פשוט מזעזע.
אבל מצד שני, הייתה שיחה מושלמת. לא חשבתי שאי פעם הרמה של השיחה שלנו תגיע לכזו, וזה באמת עשה אותי מאושרת. הוא שיתף אותי כאילו אני בגיל שלו... ולא כאילו הוא גדול ממני ב-5 שנים בערך...
נאמרו המון דברים מפחידים.
ולא דיברתי איתו די הרבה. אני לא דואגת, אבל סתם... אני מעדיפה לדעת.
חודשיים יפים שכאלו... (מחר (: )
תלמדו מתמטיקה,
ליאתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
