החיים. ושאר ירקות

ישראבלוג. הנושא החם - 14 שנה... צפוי, בדיוק בשביל זה נכנסתי. חיפשתי פוסטים שנראים לי קצת יותר עמוקים ומעניינים מ"רבין נרצח, זה עצוב..." ובאמת מצאתי כמה בלוגים.. עם חלקם הסכמתי יותר ועם חלקם פחות, אבל זה גרם לי לרצות לכתוב בעצמי. והנה אני פה.

השנה יצא לי לדבר על הרצח יותר מתמיד, בפורומים שונים עם אנשים שונים ודעות שונות. יצא לי לשמוע דעות, להיות בכמה טקסים ובעיקר לחשוב. לחשוב עם עצמי וגם עם אמא ואבא, לשנות דיעות על ימין ועל שמאל ולא לדעת, ולא להבין, ולשאול, ולקרוא ולהתעניין. פעם ראשונה שבאמת התעניינתי במשהו וחקרתי ככה לעומק. כי באמת, אני יודעת לומר המון דברים יפים על רצח רבין. בהתחלה יכולתי לדבר על רבין האיש, ועל מורשת רבין והחשיבות והאמונה האמיתית שלי בצדקת דרכו וברצון שלי להמשיך את הדרך שלו, וההרגשה שלי שדרך החניכות שלי בתנועה אני בעצם ממשיכה את המורשת שלו, שאני כלכך מאמינה בה. ופתאום בשנה שעברה נפל לי אסימון קטן, שמשנה לגמרי את תוכן הפוסט הזה, ואת המחשבות שלי והאמירות שלי כלפי הרצח הזה.

רבין נרצח, נכון. וכל השנים זה מה שהעסיק אותי. וכשילדים בכיתה שלי אמרו דברים כאלה ואחרים על דרכו של רבין, התפלאתי שאנשים מעזים לזלזל ולפקפק בצדקת דרכו. יותר מאוחר הבנתי שכן, לא כולם חושבים כמוני, וכל אחד אומר את דעתו ובעיקר, שלא מורשתו של רבין חשובה כאן.

בשנתיים האחרונות העברתי את הדגש הזה, רבין נרצח. ראש הממשלה נרצח. איפה הדמוקרטיה שכולם מדברים עליה? שרבין דיבר עלייה, אבל הוא לא היה לבד. בנושא הזה לא הייתה שאלה של ימין ושמאל, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, יש בחירות וראש הממשלה הוא האיש שאותו בחרה המדינה. אולי לא כל המדינה, אבל בהחלט רובה. ונכון, קיימת האפשרות שרבים במדינה בכל מקרה לא יסכימו עם דרכו של ראש הממשלה הנבחר, וזה בסדר. גם אני לא מסכימה עם הרבה מאוד דברים בממשלה הנוכחית, אבל יש דרכים להתמודד עם זה. אם זה אומר להפגין בצורה חוקית ולהצביע בקלפי בבחירות. כל אחד יודע שלפני רצח רבין הייתה הסתה. אתמול נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי וקראתי על ההסתה הזאת, שידעתי שהייתה קיימת אבל לא בדיוק ראיתי בעצמי מה היה בה. ראיתי כתבות, קריקטורות נוראיות שהזכירו לי שיעורי היסטוריה ואת המסע לפולין...

אז נכון, אני מאמינה גדולה בדרכו של רבין, אבל לדעתי, בטקסים ובבתי הספר צריך לדבר על הדמוקרטיה. על כך שלא רוצחים. ולא רוצחים את ראש הממשלה, לא משנה מהן דעותיו. יום הזכרון הזה, הוא של כולם, של כל מדינת ישראל, בניגוד למה שהרבה אנשים הופכים אותו (יום זיכרון לשמאלנים), כי זאת לא שאלה של ימין ושמאל, זאת שאלה של דמוקרטיה.

ובקשר לעצרת שהפכה לפסטיבל, אני חושבת שלמרות זאת, הכי חשוב בעולם להיות בעצרת. בתור בני אדם ובעיקר בתור תנועה, עם חולצות כחולות. לעמוד שם ולומר שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב, ש"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" ו"יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה". כי בזה אני מאמינה, ולשם התנועה שלי שואפת. (בדיוק בגלל זה אני חושבת שיום העיון הכרחי כלכך, ואי אפשר להגיע לעצרת ולא להיות לפני זה ביום העיון. אבל זאת רק דעתי.)

ואתה, טוב לי איתך. ונתראה שם. ויהיה טוב.

ואיתך הכל מתחיל להסתדר ואני מאושרת.

ובכללי נהיה קצת יותר טוב, לא? (:

הייתי פה,

ליאתי