הולכת ברחוב. מוזיקה. כרטיסייה של אוטובוס. ניקוב. יושבת, עומדת ושוב יושבת... מלא מחשבות. מלא אנשים. צליל מכוון, הביצוע שאני פחות אוהבת, אבל אין לי כוח לחפש את המקורי... יש אי שם - מישהו חושב עליי?
סע לאט ומלא שיריי אריק איינשטיין מתנגנים ברקע. מזכירים לי כיף ודברים טובים.
פקק.
אבל תכלס, כלכך רע. פשוט רע, באמת.
רואה את שורת המכוניות פונה בצומת ומקווה שלא נסע לעולם, כי אני יודעת שעוד מעט נגיע, ואני אחזור למציאות שלי, שרע בה, למרות שעידו בא מחר, ושיתחיל להיות קצת כיף בשבוע הזה, רע. כי פשוט לא כיף. ולא כיף בשום מקום.
ממשיכים לנסוע. כמה טוב שבאת הבייתה, תמיד מזכיר את אח שלי, כמה זמן לא שרתי את השיר הזה כשהוא בא... כמה זמן הוא כבר פשוט לא בא... תכלס, רק ממרץ, יחסית זה קצת זמן, אבל זה מרגיש כמו נצח, יותר מתמיד.
דמעות בזווית העין. חשבתי שכבר נגמרו לי הדמעות אחרי השבוע האחרון, מסתבר שלא.
ועבר רק שבוע ויום. וזה מרגיש כמו נצח. כבר שבוע ויום לא קיבלתי חיבוק אמיתי. זה כלכך חסר. מחר אני אקבל, אני יודעת, אבל עדיין...
ועכשיו הוא יבוא ויהיה מרגיז כמו שרק הוא יודע, ויצעק ויתעצבן ואני כמובן אחזיר ואצעק ואבכה, כמו תמיד.
יורדת מהאוטובוס. זה כל הקסם. מכבה את האמפי, הגעתי.
אין לי כוח, באמת. אבל כלכך אין ברירה.
באתי הבייתה ושמעתי צליל מכוון, הפעם הביצוע היפה והמוכר שלי, ומיד אחריו יש אי שם - בדיוק כמו באמפי. בדיוק כמו תמיד. ואז זרעי קיץ של מאיר אריאל שפשוט מזכיר לי את התקופה המדהימה בחיי, באמת.
וקצת קצת מתמטיקה, ונסיעה לתל אביב שבאופק.
טלפונים כיפיים שכאלה, שקורים למרות שאתה כלכך עייף.
אבל בעיקר, פשוט מזעזע.
3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
