לא יודעת אם לכתוב או לא.. בזמן האחרון נראה לי שאין לי מספיק מילים לנסח.. או שאני שקופה מדיי. ואין לי כוח לזה.
מצבי רוח כלכך משתנים. שנייה אחת מחייכת, מאושרת. ורגע אחרי מתאמצת שלא לבכות, במיוחד איתם.. ואז שוב, צוחקת. מן תחושה לא ברורה. כי ברור לי לגמרי שזה מעצבן אותי, ושכל מה שאני אומרת זה בעצם שקר אחד גדול ויפה, שאני משתדלת לומר אותו משכנע, ואולי אפילו להאמין לו.
חזרתי מאיטליה. זה בכלל לא היה איטליה, זה היה איטליה-אוסטריה-שוויץ. מידע חשוב ביותר. והמון המון מחשבות מתרוצצות. כמה פסי רכבת - כמה משאלות (שלעולם כנראה לא יתגשמו..), כמה שירים שמזכירים את כולם, לכל אחד יש שיר. כמה געגוע. ופתאום - מחשב. "אני יכולה להשתמש במחשב?" -"כן, זה בחינם" יאיי. פייסבוק פייסבוק! BFF - יאאאאא!! נו.. זה היה ברור 3> ואז אתר התנועה ומייל וזה.. ואוף לא יוצאים לרפסודיה.. ואז, שוב, התנתקות מוחלטת.
בטיסה הלוך בכיתי מרוב שכאבו לי האוזניים. זה עשה לי דלקת בימים הראשונים של הטיול. בחזור היה מושלם. שמעתי את הכבש השישה עשר המושלם שלי (: נוחתים. לא רציתי להיות מהישראלים הטיפוסיים האלה, שישר כשנוחתים מדליקים את הפלאפון. חיכיתי קצת והדלקתי כשחיכיתי למזוודות. ההורים הלכו לשירותים ועד שהם חזרו כבר הורדתי הכל המהמסוע כמו ילדה גדולה :) סמס משירה ומיוגבי.. והודעה קולית שפשוט.. (: ואז פתאום חם. ובית. וקרן ולילך ועברית עברית עברית. ומזג אוויר אוגוסטי. ולדבר עם יוסי שבסמינר משלחת. עוד שנייה עף לו לשנה בירושלים, מה לי ולו..? והקומונרים שהתגייסו. בכלל לא ענו לי לסמס מחו"ל, אפילו לא לפלא' שלי, בארץ. מאכזבים שכמותם.
ובסה"כ די נהנים וזה. רציתי להיפגש עם שן אבל..כרגיל זה לא קרה. ואוף.
הנושא החם: דודו טופז התאבד - למה זה מעניין את כולם, לעזאזל? למה אותי לא?
והחלטתי לא לעשות רסיטל, סופית. עם כל המורכבויות שבעניין. פתאום ירדה לי מן אבן ענקית כזאת מהלב. ויהיה טוב, אני בטוחה. ותהיה בגרות בספרדית ותהיה שנה..קשה כנראה. אבל גם כיפית ומאתגרת ושונה. ובעיקר כנראה.. קצרה.
אח שלי לא התקשר אתמול בסוף, למרות שכשכתבתי לו שאני לא עושה רסיטל הוא ממש רצה שנדבר. אני מתה לדבר איתו כבר. אני מתה שהוא יהיה פה.
וטל בירושלים. ובדיוק היום, באמצע היום, נזכרתי בילדה מוכה והתחלתי לשיר בראש ולהקרע מצחוק.. ואמא עוברת ולא מבינה מה עובר עליי. וכלכך רציתי להתקשר ולצחוק ביחד אבל לא יודעת למה העדפתי שלא. נדבר עוד מעט במסנג'ר או משהו.. אם ההורים שלי היו קוראים את השיר הזה היו שולחים אותי לפסיכולוג דחוף.
בא לי להמשיך לכתוב ולכתוב דברים שעוברים לי בראש. אבל מתישהו הם נגמרים.
חוץ מהעניין הקטן ההוא, הוא לא נעלם אף פעם. לא משנה עם מי אני מדברת עליו. והזכרונות, הכל טרי לי בראש ואני מריצה הכל הלוך וחזור. וכמה שבא לי להרביץ למישהו על זה, ובא לי לבכות. וכמה שאני שונאת את כל זה.. אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה - לא משנה כמה אני באמת אנסה. אבל נראה לי שאני לא רוצה, ואני לא מנסה מספיק, לא באמת.
בלעעעע.
חפירה יפה, הא?
לילה טוב 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
