החיים. ושאר ירקות

שני פוסטים ביום אחד? זה אומר שעבר עליי יום מלא במחשבות.. ואת האמת הפוסט הזה הוא פוסט שכתבתי לפני שבוע ולא פרסמתי וערכתי אותו היום..

כשהייתי לבד בבית עם דודה שלי ודיברנו, יצא לי לשאול אותה על דוד שלי. איך היא מרגישה, איך היא מסתדרת ומה עובר עלייה באמת, לא מה שהיא אומרת לכולם שהכל טוב ויפה עד כמה שאפשר. זה אומנם היה קצת מוזר אבל היא לא בכתה (משהו שבדרך כלל קורה כשהיא מדברת על זה) ודווקא ניחמה אותי, הראתה לי שהיא חזקה וממש נפתחה בפניי לדעתי עד הסוף.

ביום אחר, כשהייתי עם דודה שלי ואחיינית שלי היא שאלה אותה על דוד שלי. דודה שלי פשוט התחילה לבכות וקמה. ברור שהיה לה קשה לשלוט בזה ואח"כ היא נרגעה, התנצלה ואמרה שקשה לה לדבר על הנושא הזה אבל היא תספר לה מה שהיא רוצה לשמוע כי זה חשוב שהיא תדע, אבל שאני אהיה שם ואעזור לה.

זה מה שהוכיח לי את המשמעות של הקשר שלי עם דודה שלי, למרות הפרש הגילאים המטורף, למרות שהיא יכולה להיות סבתא שלי. יש לה איתי קשר כמו עם הנכדים שלה..

זה הוכיח לי שהקשר שלנו מספיק חזק ושהיא סומכת עליי ממש, כי היא לא בכתה כשדיברנו על זה. זה גם מוכיח שאני מכירה אותה ויודעת איך לגשת ולשאול שאלה כזאת.

נעמה לעומת זאת.. בסדר, היא קטנה ותמימה ולא באמת יודעת.. אבל יש בה יותר מדיי אומץ. משהו שלא היה לי כשהייתי קטנה. (אני הייתי ממש ביישנית) אבל באמת שלא הייתי מעזה לשאול משהו כזה, בצורה כל כך ישירה.

זה הוכיח לי שדודה שלי היא הבנאדם הכי חזק בעולם ושאני יכולה לסמוך עלייה בכל מצב. (והיא גם סומכת עליי)

נכון, זה קרה דיי מזמן וכתבתי את זה מזמן, אבל נזכרתי בזה היום כשדודה שלי הייתה אצלי בבית ואבא היה בעבודה ואמא בישלה, אז היא נכנסה אליי לחדר ושאלה מה שלומי וממש דיברנו על המון דברים. על הדברים שכתבתי בפוסט הקודם ועל המון שלא.. היא עזרה לי לחשוב איך אני מארגנת קצת את הזמן והמחשבות.

אני עדיין לא יודעת אם זה נכון או לא. אבל ממש קשה לי להאמין שלא, כל התחושות אומרות שכן.

ואני דיי סומכת על התחושת בטן שלי..

קצת לא בא לי סמינר מחר. אבל מצד שני לא בא לי לשקוע בנושא הזה עוד יותר..

היה מצחיק וכיף היום בבית קפה (:

לישון. זה הכל.                    אה.. וו... גם.. **** 3> ואז הכל יהיה מושלם..