אני ימנית, נכון. אחת שגדלה על סיפורי גבורה ומלחמה יותר מאשר על שלום, עם ספרים על ההעפלות ומלחמות וניצחונות והרוגים ופצועים וסיפורים בשישי בצהריים על מפקדות ההגנה ממש כאן מעבר לרחוב ועל גבעתי ומלחמת לבנון. ובכל זאת- אני לא מצליחה להבין את אותם האנשים שעמדו, אתמול, מול הבית של אולמרט ותמכו באותה ועידה.

מאסנו באותן ועידות, דיבורים סביב שולחן, עם חיוכים מזוייפים ואכזבות כגודל הציפיות. שלום זה חשוב והלוואי שהיה סיכוי לכזה דבר כאן, בגבולות המדינה. אבל שלום אמור להיות מחווה של רצון טוב, ללא תנאים, בלי לתת שטחים (הגולן?!) ובלי וויתורים גדולים מדי וכואבים מדי.

אני קוראת על אותן מפגינים ותומכים נלהבים, אותם אנשים שבטוחים שהנה- נפתח כאן צוהר לשלום אזורי והם כולם חיים על ענן של תקווה מחוייכת. מצד שני- אנחנו מדברים כאן על אבו מאזן, שכוחו בשטחים הולך ופוחת, שאפילו הארגון שלו עצמו אינו תומך בו. בעיצומה של מלחמת אחים בלב השטחים הוא יוצא לועידות בחו"ל, וזה ממש כמו אצלנו- אנחנו מדברים על שלום גדול ומלא שמחה עוד לפני שפתרנו את המחלוקות העצומות בתוך עצמנו. אז יש את התקוות, ויש את האכזבות, יש את אבו מאזן שמדבר על צוהר לשלום ונורמליזציה (איך אני אוהבת מילים גבוהות בטונים רשמיים..) ומצד שני יש את החמאס שמדבר על פיתוח קסאמים עם כמות גדולה יותר של חומר נפץ ופיגועים, יש את אולמרט שם רחוק באנאפוליס- מנותק לחלוטין מכל מה שקורה במדינה אותה הוא אמור לנהל (שביתת המורים, מישהו?) ויש את כוננות השיא בכל רחבי הארץ.

דברים לא נראים מבטחים במיוחד כששם רחוק הם לוחצים ידיים ומחייכים ומדברים על פשרות שהעם לא מוכן להם.

ואיך אפשר לשכוח את אותן 'מחוות' של אולמרט כדוגמאת שחרור אסירים, אישור להבאת רכבים ממוגנים (בשביל מה הם צריכים נגמשיות עם טילי נ"מ? האם לחמאס יש מטוסים שלא ידעתי עליהם?) וכדורים ורובים ושלל 'צעצועי מלחמה' ובתמורה אנחנו לא מקבלים דבר. שליט עדיין נמצא אי-שם במקום לא ידוע בעוד שאנחנו משחררים אסירים כדי להראות רצון טוב. זה נראה קצת עקום ולא הגיוני שראש ממשלה שאחוז התמיכה בו נמוך יוצא בהצהרות גדולות כ"כ.

אז יצאנו מעזה וראו מה קרה, עכשיו פתאום הם משתוקקים שצה"ל יחזור לשם וישליט סדר בחזרה, ומה מצפה לנו אחרי הועידה? מה אם לא 'מיני מלחמה' (למה יש לי פלאשבקים לאותו 'מבצע קטן' לשלום הגליל?).

ואיך אפשר שלא לגחגח בקול לאור התאחדות אוהבת ופתאומית של כל ארצות ערב, ברגע שמוזכרים וויתורים מצד ישראל (, כמובן) ישר כולם מתאגדים יחד לקבוצה מלוכדת ואוהבת. פתאום הם שוכחים איך סירבו לקחת את הפליטים למדינותיהם וכעת הם נחלצים לעזרתם, כי זה הרבה יותר מפחיד שהמון מנהיגים ערבים יושבים מולך כשהם מלוכדים להשיג את אותה מטרה.

אני קוראת עוד ועוד כתבות שמראות את הניתוק המוחלט של אולמרט מהמצב במדינה שלו ובמציאות המכוערת בשטחים ומתעצבנת עוד ועוד לאור התמיכה העיוורת באותה ועידה שנועדה לכישלון, האמת היא- שאני מקווה שאני טועה, שגם מצידם יהיו וויתורים ושאותו אולמרט לא ימכור את המדינה עבור נזיד עדשים (מי קיבל את המייל על "היהודים עם השלום בלי המדינה"?) כי הסכמים על נייר זה יפה - שלום עם מצרים יש, אבל זה לא מונע מהם להתנהג כאילו אין הברחות נשק בגבולותיהם בניגוד לאותו הסכם- אבל ההיסטוריה מראה שעל הנייר זה טוב ובמציאות- אין כל חדש תחת השמש.

עריכה (26/11):

אתמול איזה משתמש ביוטוב שלח לי הודעה ושאל על החיים בישראל, אני וניר כמובן נקרענו מצחוק וחשבנו שהוא אחד מאותם אנשים שחושבים שישראלים חיים במלחמה מתמדת, היום- אחרי שעניתי לו, הוא החזיר לי תשובה ומסתבר שהוא מתגייס למארינס ושאל כל מיני שאלות על צה"ל בהשוואה לצבא ארה"ב. זה כ"כ מגניב! מארינס! מארינס! והרגשתי כל כך גאה שידעתי לענות לו על כל השאלות, לגלוש בפורומים צבאיים זה משתלם! מארינס! מארינס!!!!!