יום שלישי, משהו שנראה כמו התמטטות עצבים קטנה.

הידיים שלי רועדות מעצבים ויש לי דמעות תסכול בעיניים, אני חייבת לרצוח מישהו.

הרצח המדומה שלי.

"בוא נעשה את זה בדרך שלי" אמרה, לוחשת לתוך אוזנו.

מחסן נטוש, ריצפה מעופשת וקירות מצולקים ממה שנראה כמו דפיקות פטיש, בחוץ אחר צהריים נעים. מיטה זוגית עם מצעים ססגוניים.

היא הוציאה מהתיק חבל, הוא חייך. הוא אהב התנסויות בדברים חדשים, אהב אתגרים והיא בדיוק הייתה הבחורה לכך.

היא קשרה את ידיו חזק כל כך עד שסיבי החבל הלבנים-חומים התחככו בעורו העדין וגרמו לשיפשופים ודימומים, הוא חייך בהנאה. מאמץ אליו את הכאב.

היא רכנה מעליו בעוד שידה מחטטת בתיקה ושפתיה מגלות עולמות חדשים על פני גופו. שולפת סכין מטבח בינונית בגודלה, מסתירה אותה מעיניו. לפתע הוא חש בנוזל חמים נוזל לאורך פלג גופו העליון אבל כשהזיז את עיניו מטה בניסיון לברר מהו הנוזל לא יכל לראות דבר שכן גופה היה צמוד לגופו, היא נצמדה עוד ועוד והנוזל החם ניגר לאורך גופו מטה בכח הגרביטציה. הוא הרגישה את הפאניקה משתלטת עליו, הוא החל לצרוח "אני רוצה להפסיק" צרח שוב ושוב "תפסיקי!".

היא קמה מליו, גופה מגואל בדם. בדמו. הסכין פילחה בשקט מופתי את עורו הלבן, עוברת דרך בשרו, רוצח שקט.

ידיו קשורות וכל גופו מדמם, הוא צורח בכאב הייסורים. היא עומדת שם, בפינת החדר, עירומה, מחייכת למראה כאבו. הוא לא ישחק בה שוב, לא. הוא היה אפילו יפה יותר כשסבל, כאילו משהו בכאב הפך את פניו ענוגות יותר וגופו נדרך בניסיון למצוא דרך לברוח מהכאב.

זעקותיו ותחנוניו נמאסו עליה וגופו שותת הדם החל לאבד מכוחו בקצב מהיר, הסדינים הצבעוניים הפכו אדומים וריח של כאב ודם אדם עמד באוויר. היא התלבשה במהירות, מתענגת על צעקותיו האחרונות. נפרדת במתיקות עם מילות פרידה שנאמרות בנימה מתוקה ומלוות בחיוך שובה, כזה שרק היא יודעת לחייך. הוא בתמורה משיב לה בבכי, נושך את שפתיו עד שהופכות לבנות כמעט לגמרי.

היא יוצאת מהחדר, טורקת את דלת המחסן ברעש ומתחילה במשימתה השנייה.

היא מפזרת סביב הדלת, הקירות והאדמה החרוכה שסביב המחסן נוזל דליק. הוא עוקב אחרי על צעד שלה דרך חלון קטן שקבוע בקיר המעופש, מתבונן במעשיה בחשש דרך הזגוגית המנופצת למחצה שאבק אפור מכסה את מה שנותר ממנה, דרך עיניו הבורקות מדמעות.

היא חייכה חיוך גדול של אושר, עונג, ומתוך שפיות מוחלטת, צלילות דעת שלא ידעה מאודה, מתוך שלווה נפשית תהומית כמעט שלפה מכיסה מצית- והדליקה.

צרחותיו עוד הידהדו בשדה הפתוח כשהלכה הלאה מהמחסן. האש ליככה ברעש נעים את הצמחים היבשים, המחסן כולו בער בלהבה יפהפייה בצבעים עזים וריח נהדר של מוות השתלב עם הרוח וחג סביב.

היא הלכה משם במיטב מחלצותיה, בנעלי העקב האדומות שלה וחצאית מיני מחמיאה וחולצה שחורה, ומתחת- כל גופה מגואל בדמו של המת שצרחותיו פסקו זה כמה דקות. היא הלכה משם מדושנת עונג, ידיה רעדו בהתרגשות ועיניה אורו, חיוך מרושע-משהו נמרח על פניה ובלי שמץ של חולניות בקולה, במוחה, או בליבה החלה לוחשת "Burn, my baby, burn"

(סוג של המשך לקטע הזה.)