(תובנות מהזמן האחרון)

נורא מתחשק לי עכשיו, ללכת.

לצאת עם הבגדים האלה שאני ישנה איתם, לפתוח את הדלת והשער הירוק ולהתחיל ללכת.

האויר של הלילה הרבה יותר נעים מהאויר של היום, הרחובות שקטים והכבישים ריקים והמדרכות בודדות בין הבתים ואין אף אחד שיתקע בי מבטים או יגרום לי להרגיש לא בנוח; סתם ככה, בלי סיבה ממשית.

אני לא כל כך מפחדת ללכת בלילה, זה נותן לי תחושה שאני לבד והכוכבים שומרים עליי מלמעלה ואני לא צריכה להסתכל לאחור כל שנייה. לא צריכה לוודא שאין אף אחד שהולך אחרי או מסתכל לי על הגב או סתם עובר לידי על המדרכה ומשאיר שובל כזה של גועל וזוהמה. אני סתם מדמיינת, אני יודעת. אבל ללכת ביום לבד כשהכל רועש והמכוניות והאנשים והצעקות והפלאפונים, זה כל כך הרבה יותר נורא מללכת סתם לבד כזה בלילה.

אני אוהבת להסתכל על הכוכבים ולחשוב שמישהו מסתכל עליי בחזרה וחושב בדיוק את אותו דבר, משם.

אין אף אחד שיכחיש.

להסתכל עליהם ולדעת שיש בערך עוד לפחות מאה אנשים שמסתכלים על אותם שמיים בדיוק באותו הרגע.

ומחייכים.

ולמרות שחושך מביא בתוכו את הלא-נודע וכל השדים האלה שצצים בלילה מתחת למיטה והפחדים שקוראים לי מתוך הארון, הוא הרבה יותר שקט ורגוע ואמיתי ונינוח. ויש משהו נורא מקסים בלשבת איתך כשמחוץ לחלון חושך ולהסתכל עלייך בלי להגיד כלום, הייתי מוכנה לבלות ככה שעות.

(עכשיו אני יודעת שתשאלו כל כך הרבה שאלות על הפסקה האחרונה, אבל אני לא אמחוק אותה כי אני כבר לא מתחרטת על שום דבר ולא חוזרת בי. עד לפעם הבאה שמשהו שוב יערער אותי כל כך ואני אהפוך את הכל מחדש.)

כשהולכים לבד בלילה ברחובות יש ריח של קור ומשהו מוזר, אולי אפילו קצת ריח כזה של שקט.

וכולם ישנים והעצים מחייכים והירח הזה מלמעלה בוהה בכולם, רואה שורה של רחובות שאנשים בודדים בלבד הולכים על המדרכות והדשא רטוב מהלחות הזו. וגם אם אלחש את כל האמת שבי ואספור בקול רם את כל השקרים שסיפרתי אף אחד לא ישמע, רק עלים ירוקים יהנהנו בהבנה. מי לא משקר? כולם, הרי. כולם.

אומרים ששקרים זה דבר אפל, כמעט כמו הלילה.

בין כל החומות הלבנות, העצים לשולי הכבישים השקטים, הרחובות הגדולים, המדרכות הקרות ושמיים זרועי כוכבים יש רק אחת שהיא אני.