היום הזה היה מעולה ונגמר באסון.

הוא התחיל בחיוך כשראיתי את אביב עומד שם ליד המעקה וגיליתי שהוא לא השתנה כמעט בכלל, הוא נשמע ונראה ומריח אותו דבר. הוא אדיר.

לא הפסקנו לדבר ולהתחבק כל היום, אפילו אחרי חצי שנה דברים לא משתנים, מסתבר. וגם כשהוא מרביץ לי ואומר שאני מפגרת, אני אוהבת אותו נורא. הוא גרם לי לחייך מהבוקר עד הערב, עד לדבר הזה.

חשבתי שזו אחת התקופות היותר טובות שיהיו לי אי פעם, כי הכל לכאורה נראה כל כך מבטיח והמלחמות הפנימיות והבלתי פוסקות לא היוו איום גדול בעיניי, הרי הן תמיד שם. אבל זה קרה.

וכל מילה, פסיק, כל צליל ששמעתי, שהשמעת, שהשמעתי, שקראתי, שכתבת הפיל אותי קצת יותר למטה. ורעדתי כששמעתי אותך מעבר לקו השני. אבל זו כבר לא אשמתך, לא אשמתו של אף אחד. אני מתחילה לחשוב שאנשים הפסיקו להפיל אותי מזמן, אני זו ששמה לעצמי רגל. לא באמת בכוונה. שום דבר לא בכוונה, זו לא באמת בשליטתי. הרי אף פעם בחיים לא הייתה לי שליטה. וכל הקולות האלה שוב חוזרים ושוב המלחמות ושוב להשתיק.

שוב איבדתי את עצמי והכל נראה מעוות וטיפשי וחסר טעם ואיזו מטומטמת אני.

כבר נגמרו לי המילים לתאר.

נכנסתי לאמבטיה והדלקתי חימום ושמתי את המים החמים עד הסוף כי חשבתי שאם יהיה מספיק חם אז אולי אני אתפוצץ מבחוץ ולא רק מבפנים. אבל זה לא עבד.

אז נשכבתי על הגב ושמתי את הראש בתוך המים כשהם מכסים לי את האוזניים ונכנסתי לעולם שלי, ולרגע הכל היה כל-כך שקט ובלי כולם. רק אני.

אני רוצה את זה שוב, את התקופה ההיא, אבל אני מפחדת מההשלכות ההרסניות שלה. הרוגע שם היה מדומה והרגשות לא דממו לשניה, אולי רק המחשבות. וזו הייתה הכחשה, הדחקה. אבל בריחות הן המומחיות שלי ואולי עדיף לחזור לאז, התמודדות לא הובילה אותי למקום שלא יכולתי להגיע אליו לבד [והוא די למטה].

כבר שבועיים שאני מחפשת מנוחה בכל דבר אפשרי, האוזניות על האוזניים שלי באופן כמעט תמידי כשאני בבית ורק כשאני בחוץ בחברת אנשים מחוייכים קצת יותר קל לי להיכנס לפרופורציות, או שבעצם להתעלם מהאמת.

אז אני מציפה את עצמי באנשים ומוזיקה וספרים ובלילה הכל חוזר שוב ואני מטביעה את עצמי באמבטיה. כבר התחלתי לתקוע במספרים האדומות שלי מבטים. אבל איזה מזל שיש אנשים, שיש לי מילה, שאני לא אפר את כל ההבטחות הישנות האלה לאנשים שאז עוד אולי היה להם קצת אכפת.

אולי גם עכשיו אכפת להם, זה לא כל-כך משנה. אכפתיה, אמפתיה, סימפטיה ושאר ירקות לא באמת יעלימו את כל זה. אני צריכה למצוא את שביל הזהב שמחזיר את כל הבלאגנים האלה פנימה, למצוא את המסכה המושלמת ואת הכפתור של הווליום כדי להנמיך את הכל שם בתוך הראש. הלוואי שזה יגמר כבר.

הייתי רוצה לשמוע מה עם כולם כי אני יודעת שיש מסביבי אנשים שעוברים גם דברים לא פשוטים, אבל אני לא מסוגלת.

ואני כל כך רוצה לבד. וגם לא. אולי קצת כן.

ביחד היה עדיף אם למישהו היו רגליים מספיק יציבות על הקרקע כדי להתמודד איתי, אבל כרגע אין אף אחד כזה באופק ובכל מקרה אין לי מספיק מילים שיצליחו לתאר את מחצית מכל מה שמתחולל בפנים. על כל פנים, נדמה שאף מילה של הזדהות או הבנה יצליחו לנחם אותי. אפילו לא קצת. הרי כולנו בטוחים כל-כך שאף אחד לא מבין אותנו ואני באמת מעדיפה להישאר עם המחשבה הזו ופחות לנסות להסביר. זה ממילא מיותר. הכל.

זה גיל ההתבגרות, נכון? ואת זה כולם עוברים.