אחת הבעיות המרכזיות שלי, שבה אני דשה ככל הנראה יותר מדי, היא העובדה שאני משתעממת מהר ותמיד כמהה לעוד.

אפשר לומר שאני פצצה מתקתקת (ולא במובן הפיזי), מצד אחד אני-קיצונית ואמוציונאלית ברמות מרתיעות ומצד שני סקרנית שנמאס לה מהר. אף אחד לא מבטיח שמחר אקום בבוקר ולא אזרוק חצי מחיי כי החלטתי שזה כבר לא מאתגר.

אני לא אכחיש, כבר היו דברים מעולם. מצבים שבעיניי הגיוניים למדי גם בדיעבד, בהם פשוט העפתי הכל כי מאסתי בכל. בהחלטה פזיזה של רגע למשך חודשים ארוכים.

בתור אחת שכזו הכל מבולבל לי באופן תמידי כמעט.

המטרות שלי משתנות בקצב מהיר, הרצונות, התשוקות, דברים שאני מפחדת מהם, אנשים שאני מתעניינת בהם, דברים שאני עוסקת בהם. למרות שבדיעבד אני תמיד חוזרת למקורות, לאותם אנשים שתמיד מחכים לי, שהכי מכירים אותי, שמסוגלים לסבול אותי כמעט בכל מצב אפשרי. לאותם דברים שאהבתי פעם, לאותה מוזיקה, תחביבים, לאותם ספרים, לאותן מילים שאני מכירה טוב כל כך.

זה מתסכל להסתכל על העולם ולהרגיש כבולה. להיות כל-כך חלוקה, קרועה, שני חלקים כמעט שונים לחלוטין בתוך נפש אחת.

מצד אחד עולם גדול כל כך שיש בו כל כך הרבה לראות, להספיק, להריח, להרגיש. כל כך הרבה שאני לא יודעת, שיש לי לעבור, כל כך הרבה שאני רוצה להכיל בתוכי ואני מרגישה כבולה במרדף האין סופי אחרי התשוקות המיידיות שלי. אחרי החדש, הרצוי, זה שעוד לא ידעתי. לא הכרתי. ומצד שני עולם כל כך עלוב, עולם יפה שהרסנו, מגדולה לאשפתות אך ורק בגללנו. חוסר עניין ואדישות נוראית, פסימיות חסרת מעצורים ושגרתיות מעיקה.

מצד אחד הלא-נודע הוא אתגר תמידי ומצד שני דבר שאין להרהר בו, משהו שלא אכפת לי ממנו. שישאר בגדר 'לא-נודע' ותו לא.

יש את התקופות שהכל על מי-מנוחות, התקופות האלה שהכל נראה בטוח כל כך. מבטיח. שאני אוחזת חזק-חזק בשגרה שלי, מצליחה למתן את עצמי, לזרום, להירגע, לחייך.

ויש את התקופות האלה שאני זורקת הכל, שהשגרה היא דבר נוראי אבל במימדים גדולים בהרבה מאלה שכולנו מכירים.

אני זורקת את עצמי מפה-לשם, רוצה את העבר שלי, מואסת בהווה ומשתוקקת לגלות את העתיד שלא בעיתו.

תקופות כאלה שהכל מבולבל, נוראי. שהחלטות שנראו מבטיחות נראות בעיני טיפשיות, זו יכולה להיות החלטה שהחלטתי לפני שלושה חודשים או אחת כזו שהחלטתי אתמול. תקופות כאלה שאני מנסה למתן בכח, לשמור חזק על האנשים הקרובים אליי, למצוא את הנכון בהחלטות שלי ופחות להתפתות לכל מה שיש לעולם להציע לי. אני מפחדת כל כך להיבלע בתוך השיגעון אחרי החדש.

חוסר שליטה במיטבו, למעשה. החלק המתון, זה שרוצה שליטה ורק שליטה, והחלק השני שרק משתוקק לזרוק הכל, לצאת משליטה, לאבד את עצמי ולא בטוח שמתוך כוונה לחזור.

במצבים שהם לא אני, כלומר במימדים קטנים יותר, הייתי אומרת 'ללכת אחרי התשוקות שלך', אבל בתור זו שיודעת מה קורה כשאני בחוסר שליטה, בתוך מערבולות של חושים, טירוף אחרי התשוקות שלי, ידוע לי מראש שעדיף להדחיק את הכל עמוק-עמוק לקופסא השחורה ולהשאיר אותם שם. עד לפעם הבאה שהשד יתפרץ, שהחיים יראו לי לא מאתגרים, שאנשים ייראו לי מאוסים, שהרוח במפרשים תנשוב לכיון שונה לחלוטין ואז כל מה שאוכל לעשות הוא לסגור את הדלת, להימרח על הקירות, הריצפה, המיטה, להחזיק את הראש חזק, לדמם קצת ולהדחיק הכל בחזרה.

מאופקת.