לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה אבל כנראה שהגעתי.
אני לא יודעת מה עובר על כולם אבל זה לא בדיוק תורם לי לחיים
אז כנראה שהתרגלתי להיות מוקפת אנשים ואפשר להגיד שאני לא מתפקדת כמו שצריך שאני לבד.
אבל אין לי ממש ברירה ולמרות מספר האנשים שכן נשארו אני איכשהו פה לבדי
אני חס וחלילה לא מזלזלת במספר החברים המצומצם שלי אבל כמו שאומרים חשובה האיכות ולא הכמות.
אני לא אגיד שלא מפריע לי המרחק כי הוא כן.
אנשים שם ...אני פה...תקועה בין 4 קירות ולרוב ודיי עצוב לי.
כמובן שאני יוצאת אבל גם אז משהו לא בסדר אצלי.
גם אם אני עושה דברים לא שיגרתיים שבעצם אני אמורה להנות אני נהנת אבל בפנים משהו חסר לי, ואין לי את הסיפוק הזה של "וואי היה לי ממש ממש כיף".
אין לי אפילו שום הסבר הגיוני לזה.
ניסיתי לקחת כמה ימים של שקט ולסדר לעצמי מחשבות בראש אבל כלום לא עזר.
אולי השקפת העולם שלי טיפה השתנתה אבל היא גם לא ממש משנה לי את המצב רוח.
אני לא ממורמרת ואני לא דיכאונית אז אולי אני לא הבן אדם הכי אופטימי בעולם אבל אני כן מאמינה שזה יעבור ואני אמצא את המקום שלי.
פשוט כבר נמאס לי כל הזמן לחשוב על אותו דבר, לכתוב על אותו דבר...הנושא הזה כבר חופר כל כך
אני רוצה שכבר ישתנה משהו, אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר...
אני יודעת שלצפות לדברים זה רע, וככל שתצפה למשהו הוא פשוט יקרה ההפך הגמור מהציפיה אבל אני לא שולטת בזה וכן...נפגעת כל פעם מחדש.
גם השנה אני מצפה לשינוי בבית ספר. נו אנשים חדשים ,כיתות חדשות, צריך להשתנות משהו, לא?
זה לא בשליטתי כמובן אבל אני כל כך מקווה לא להתאכזב כמו כל שנה.
משהו חייב לקרות!
בכל מקרה...למרות שהחופש לא נגמר אני כבר יכולה לסכם אותו כמו החופש הכי נוראי בחיים שלי.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל שיגמר כבר...!
יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: