לראשונה אני באמת חושבת שבית הספר לקח אותנו למקום מועיל.
לא עוד הצגה חסרת חשיבות, או טיול מעייף.
הסיפורים, המבטים האלה...נראה לי ישארו לי בראש לתמיד.
אז נשברתי ופרצתי בבכי לאורך כל היום הזה..היה קשה אבל הייתי צריכה את זה.
פתאום ראיתי אנשים שלעולם לא בוכים מול כולם, מוציאים רגשות...זה היה מטורף
חדר מלא בני נוער שרואים אותם נורא שונים ביום יום בבית הספר, פתאום הופכים לאנשים אחרים..
אין לי אף מילה שתוכל לתאר את החוויה הזאת
והמבט ההוא שלה...פשוט תקוע לי בראש.
המורה שלי לקחה אותי לצד...אני לא יודעת מה גרם לה להבחין בי אבל באמת שהייתי צריכה את השיחה הזאת איתה ועם האיש המדהים ההוא.
אני מאחלת לו את כל הטוב שבעולם!
והמורה שלי -גם היא מדהימה. מזלי שנפלתי על מחנכת כזאת.
עם כל האנשים שנמצאים סביבי, ואני יודעת שיש כאלה, לפעמים באמת בא לי לדבר עם אדם בוגר. ולא בהכרח עם ההורים שלי. ולפעמים... לשפוך דברים בכתיבה שאף אחד לעולם לא יקרא.
אני חושבת שזאת תקופה מגעילה לרובנו, אבל אפשרי להתגבר עליה ביחד.
אז אם מישהו רוצה לדבר, לשפוך רגשות...אני פה.
להקשיב לאחרים פותר לי גם הרבה בעיות עם עצמי.
אלפי תודות לאלה שבזכותם הגענו לשם!