Like a Careless Whisper

המחשבה על זה רק הולכת וגוברת אבל כל פעם אני מצליחה להסיח את דעתי מזה.

אבל נמאס לי.

אולי זה כן טוב? אולי זה משחרר? אין לי מה כבר להוציא מעצמי. אני מרגישה שכל חיוך שלי מזוייף.

האדישות שלי, חוסר אכפתיות, אגואיסטיות. מה בניתי מעצמי? אני שונאת אותי.

אבל השאלה שלי- האם זה באמת שווה את זה?

אם אני לא אנסה אני לא אדע. אם אני אתחיל אני לא אפסיק. מה לעזאזל...

כל התקופה האחרונה מרגישה לי כמו נפילה מהר שאין לו סוף. מתי כל זה יגמר? או שבעצם אני יכולה לעזור לזה...