דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אני מצודדת. מאד.

נוזלת מכל כיוון אפשרי, מסריחה מדקסמול קולד (כי כשאני חולה אפילו האנטיביוטיקה מנסה להתרחק ממני ולברוח מכל חור אפשרי) כואב לי הגרון והראש ובאופן כללי - חרא.

כל חורף זה ככה, בא והולך בגלים בערך פעם בחודש מנובמבר עד מרץ.

רק חום אין לי.

מצד שני אני פולניה, ולמרות שאני יודעת שהמדחום לא משתף פעולה, אני מנסה אותו כל חצי שעה בכל זאת, כדי להשתכנע שאני לא מפונקת אלא באמת מוכת גורל.

מישהו אמר לי שאם אוכל מספיק ירקות ופירות (ויטמינים למיניהם) אוכל למנוע את הישנות המחלה.

 אני צריכה קצת עזרה עם זה: נניח שהכנתי לחם מטוגן, שמתי על הצלחת שתי חתיכות ממנו וכף קוטג' ובמסגרת האכילה הבריאה התכוונתי להוסיף לקדירה מלפפון טרי. נניח גם, לצורך הדוגמה, שפתחתי את מגרת הירקות וגיליתי שכל המלפפונים נוטלים חלק במבצע גידול פניצילין מתקדם ולא רציתי להפריע להתפתחות המדע במקרר שלי.

אני כבר בשלב די מתקדם בלימודי הנהיגה, בשיעור האחרון אמרה לי המורה את זה בעצמה אחרי שרוב השיעור היא פשוט לא דיברה (אינדיקציה לכך שאין לה שומדבר רע להגיד, והיא מחפשת, תאמינו לי).

לכבוד שיעור הנהיגה ביום שלישי ויתרתי על הסם הקבוע - דקסמול קולד- כיוון שיש לו השפעות מטשטשות וחשבתי שמכונית ששוקלת למעלה מטון נופלת בקטגוריה של "מכונות כבודות" שמומלץ לא להפעיל תחת השפעתו, לטובת אדוויל.

באדוויל שתבינו, יש קפאין.

מסתבר שעל 30% מהאוכלוסיה לאדוויל יש דווקא השפעה ממסטלת מאד. ומסתבר שאני חברה ב-30% בני המזל שיכולים לקבל הלוצינציות מסם חוקי לחלוטין שאפילו לא דורש מרשם רופא.

היום היה עוד שיעור. למודת ניסיון לא לקחתי כלום בבוקר. ואכן הייתי ערה וערנית במשך כל השיעור. או לפחות ערה מספיק כדי לגלות שאני כנראה באמת נהגת גרועה למדי כי המורה לא סתמה את הפה לשניה. כיוון שכאמור לא לקחתי כלום, ואין לי אפילו חום, אין לי את מי להאשים.

אפילו החיידקים בגדו בי

החארות.

להפסיק להיות, להפסיק לחלום, להפסיק לנשום, להפסיק להרגיש אשמה כל כך.

פשוט להפסיק.

הייתי כבר עם התיק עלי ומחוץ לבית בדרך לסידורים כשהסתובבתי וחזרתי הביתה. לא שכחתי כלום, לא חסר לי כלום פשוט לא רציתי להיות שם, במקום שבו יש אנשים. במקום בו אני צריכה לדבר.

האיש היה אתמול כל כך נפלא ועדין ונחמד אלי למרות כל העומס בחיים שלו עכשיו. ואני רק הוספתי לזה עוד. וכשנזכרתי להגיד תודה זה כבר היה מאוחר ועכשיו אני מרגישה כל כך כל כך אשמה. וכל כך חסרת תועלת.

החלומות שלי מפחידים אותי. החיים מפחידים אותי. אני קרובה כל כך למה שאני רוצה ופתאום אני לא בטוחה שאני רוצה את זה. או יכולה לעשות את זה.

אני לא יודעת איך להיות מאושרת.

יש לי כבר סחרחורת מהשינויים, מהעליות ומהמורדות.

אני יודעת כבר איך אני אמורה להתמודד עם זה. אני יודעת להתייחס לכל דקה, לכל שניה אפילו בנפרד. ולעשות רק עוד דבר קטן אחד ולא לחשוב על הצל הגדול והמאיים של הפרוייקט הזה שנקרא לחיות. אבל אני עדיין מרגישה לפעמים כאילו אני מאבדת את האחיזה שלי ומחליקה בחזרה לתהום.

כמו עכשיו, כמו הרגע, כשאני מרגישה כל כך חסרת ערך וקטנה -

שאני פשוט רוצה להפסיק. למות. להעלם.

לפעמים כואב לי מדי להיות.

כמו עכשיו.

האיש ואני נסענו לברית מילה הבוקר.

התעוררנו בזמן, קיבלנו אוטו לטובת הנסיעה השמש זרחה בחוץ ואפילו הייתי מרוצה מהלבוש (שלו, על שלי ויתרתי לבינתיים). זכרנו לקנות מתנה, המריבה על הסכום להוצאה היתה קצרה מתמיד ושנינו יצאנו מחנות בלתי מרוצים באופן מתון (הוא חשב שזה יקר מדי כי אחותו שונאת מתנות אני חשבתי שזה לא יקר מספיק בתור מתנה לאחיין שלו, שייתכן ולא ירש את האידיאולוגיה המוזרה הזו). אפילו זכרנו להביא את המתנה איתנו.

אחותו של האיש נראתה מעולה (באופן יחסי לבחורה שמעולם לא שמעה על קרם פנים, לובשת שקים וכורכת מפיות סביב שערה. במילים אחרות - היא נראתה רזה ושבוע אחרי לידה זה מרשים אותי (על מי אני עובדת זה מרשים אותי גם חצי שעה אחרי סופגניה אבל זה לא הנושא)).

הגענו בזמן, לא הלכנו לאיבוד (טוב הלכנו אבל חזרנו משם מהר יחסית), הפרידו בין הגברים לנשים כנדרש ואפילו כבדו את האיש (שניסה להתחבא בעזרת הנשים בחוסר תועלת משווע בהתחשב בכך שהוא מטר שמונים ובנות משפחתו מגרדות את המטר וחצי מלמטה)באחת מהעברות התינוק האינסופיות (מהאמא לקווטר לקווטר השני, לאבא, לסבא רבא לסנדק, אפשהו שם באמצע האיש היה גם).

כולם היו במצב רוח מרומם לכבוד הכנסתו של הנכד הראשון (של שני הצדדים) בבריתו של אברהם אבינו. אפילו נתנו לי לשחק קצת עם אחייניתו של הבא בברית בת חמשת השבועות.הפסטורליה פרחה.

ואז נקטעה באכזריות על ידי יללתו של תינוק בן שבוע שמישהו התעלל כדת משה וישראל באחד האברים היותר רגישים שלו.

זה לא הפריע לאף אחד לברך את כל אינספור הברכות ולהעביר את הילד בין עוד כמה אנשים. השירים פרצו, אמו של הילד זרחה מאושר ובעיני אביו עמדו דמעות. מישהו התחיל לרקוד.

מתוך סקרנות ניגשתי לראות אם הילד כבר שיכור מספיק כדי לשכוח מה עשינו לו, ועוד בציבור, ועוד עם ארוחת בוקר חגיגית, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום.

כששאלתי (אחרי שעברתי בדיסקרטיות בין אבא, אמא, הסבים וכל קרוב אחר שעלה לי בראש בחיפוש אחרי הרך הנולד) הסבירו לי שהמוהל לקח את הילד.

לשיפוצים.

אמא של התינוק היתה בזמן זה באמצע שיחה ערנית עם חברותיה (מהאולפנא?). אבא שלו רקד. בני הדודים של האיש הסבירו לנו שזה קורה לעיתים קרובות ושאחרי הטקס צריך גם לעשות את העבודה כמו שצריך.

אני אחסוך במילים מכאן ואקפוץ ישר למסקנות שלי מהארוע:

א. סופגניות עם ריבת חלב זה עדיין לא דונטס של דנקן

ב. אני מבינה יותר טוב את השריטות של האיש עכשיו כשאני רואה באיזה סוג של משפחה הוא גדל

ג. ילד שלי יעבור את זה רק תחת הרדמה, בפיקוח רופא, כשאת האקדח אני מכוונת למפשעתו במהלך הניתוח כולו.

ד. אם יהיה צורך לשפץ על אף הנ"ל אני אשפץ ערלה לערלה את זו של הרופא.

ה. אני רוצה בנות