http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489לפעמים אני מעדיפה שתהיה מפלצת מתחת למיטה, אני יכולה לחשוב על דברים יותר גרועים ממנה, לפחות איתה אני כבר יודעת להתמודד.heCopyright 2019 הלוואי ש. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489http://f.nanafiles.co.il/upload/62006/IsraBlog/179489/misc/6363971.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=12057428<div align="right" dir="rtl">לפני הרבה זמן והמון הרפתקאות סיפרתי על הבלוג הזה, בטיפשות, לעבודה שרציתי. ולא רציתי שהם יחליטו על סמך ההגיגים כאן שאני לא מתאימה. אז הסתרתי פוסטים רבים ואז את כולם ואז החזרתי אותם וסגרתי אותו כי הרגשתי שעוקבים אחרי. ופתחתי מאז עוד כמה, בפורמטים אחרים ובנושאים אחרים - ולא דבק. אז אני פותחת מחדש את זה. תקציר הפרקים הקודמים: את העבודה קיבלתי. היא די מוצלחת. הבוס מאד לא תודות לנפלאות הכירורגיה המודרנית ירדתי 50 קילו. לאחרונה העליתי בחזרה 1.5. אבל בעיקר מים ו-PMS אובחנתי כלוקה בחסר בתחום שימת הלב ובעלת עודף בתחום הפעילות (תסמונת הידועה בכינויה העממי ADHD). גיליתי את נפלאות הריטלין. וגם את החסרונות שלו. מצאתי שלווה. איבדתי אותה וגיליתי שיש דרכים למצוא אותה שוב. זה קשה, אבל הרבה פחות מבעבר. יש ימים טובים יותר. היום לא היה אחד מהם. איבדתי תינוק אחד. כשנכנסתי להריון הפסקתי לקחת את נוגדי הדיכאון. כיוון שנכנסתי אליו מהר יחסית החלטתי לא לחזור לקחת אותם אם ממילא אנחנו מנסים שוב. מאז עברו שלושה חודשים של ניסיונות. שבועיים מכל חודש כזה אני לא יכול</div>Thu, 23 Sep 2010 18:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=12057428http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=12057428http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10930596<div align="right" dir="rtl">נהנתי מאד אבל לכל דבר טוב יש סוף. אני הולכת למקום חדש. מי שרוצה מוזמן לבוא גם. תודה לכם על הקריאה וההקשבה. מקווה שנהניתם. הלוואי ש.</div>Sat, 06 Jun 2009 00:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10930596http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10930596http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10192537<div align="right" dir="rtl">היא שכשאת "נופלת מהעגלה" המודעות הזו עוזרת לך לעשות את זה בצורה הרבה יותר יעילה. כך לדוגמה אם הבעיה שלך היא אכילה רגשית, כשרע לך, את לא מסתפקת בלחפש בבית, שממנו כבר מזמן ביערת את הפיתויים (כי אין אפוטרופוס לעוגות קצפת) אלא קופצת למאפייה ממול. ואת כבר משקיעהוקונה דברים שממש רעים בשבילך - כי את יודעת שאם וכאשר ההרגשה תעבור, את לא תרשי לעצמך להינות מהם יותר (וטוב שככה) אגב, מלוח משום מה יותר טוב לי ממתוק בסיבוב הזה. ואל תשלו את עצמכם, במדף של המלוחים יש הרבה יותר דברים טובים שמאד רעים בשבילי. לא מבינה את זה בכלל. אני עייפה, ומאוכזבת (מעצמי, החיים לא עשו לי שומדבר רע) ובאופן כללי לא טוב לי. קוראות יקרות, אם אנחנו חולקות DNA - זו לא קריאה לעזרה. בבקשה ללא להתקשר לשאול מה שלומי - אני לא עונה, רע לי מדי.</div>Wed, 19 Nov 2008 18:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10192537http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10192537http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10184183<div align="right" dir="rtl">כשאת מגלה שיש לך הרבה יותר במשותף עם הנשים של "סקס והעיר הגדולה" ו"עקרות בית נואשות" מאשר עם "דוסון קריק" וsisterhood of the traveling pants"* זאת למרות שלנשים המבוגרות יותר בסדרות הללו אפעם אין בעיות עם תזרים המזומנים שלהן והן בדרך כלל כבר מזמן התקבעו על מסלול קריירה ברור ומוכרות במומחיות בתחומן.סיטואציה שאני כמובן, אפילו לא קרובה אליה. כמה מייאש לגלות שהבעיות הללו לא נפתרותבעזרת הפז"מ. אני ממש מזדהה עם חיילי גולני ברגע זה. באמת. *סרט חביב על התבגרות שראיתי רק בגלל אחותי, זו היא ששטחית, לא אני.** ** כי לא, אין שום דבר שטחי בלמדוד את החיים שלך לפי הדמיון שלהם לסדרות טלויזיה.</div>Mon, 17 Nov 2008 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10184183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10184183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10151882<div align="right" dir="rtl">אז ככה. נזל לנו המטבח. זה לא היה כל כך נורא אם חושבים על זה. אמנם אנחנו גרים ישר מעל הכניסה לבניין והנזילה היתה בעיקר על הבאים ויוצאים בו אבל שטויות - הגיע החורף, וזה כמו גשם... עלינו זה לא נזל אפעם יען כי הנזילה היתה תוצאה ישירה של שימוש במטבח ובדרך כלל כשהתמשו במטבח - היינו בתוכו... אבל השכנים התלוננו, ולאיש יש מצפון יותר מפותח ממה שהוא מוכן להודות, אז סגרנו את המים כשלא היינו בבית ואז גם בלילה ובאופן כללי כשלא בישלנו והנושא התחיל להעיק. אז קראנו לשרברב. הוא אמר שיגיע בין 8 ל-12 והגיע יומיים אחר כך - ב-3. פתח דפק הזיז ואמר - סודר. עוד באותו הלילה ירד גשם בתוך הבניין ובאקט חד צדדי ועד הבית סגר לנו את המים. האמת לא האשמתי אותם. מסתבר שהנזילה היא מהביוב שלנו, באמת לא נעים. מצד שני, מכיוון שהיא מהביוב לא עוזר במיוחד לסגורא את המים. בקיצור הגיע הביוב עד נפש. התקשרנו שוב לשרברב שאמר שאםפ ככה, הוא צריך לפרק את כל המטבח, לפתוח את הקיר, ולהחליף את הצנרת. הימים היו ימי אלול, קצת לפני ראש השנה וקצה נפשי במאבק המים. ביקשתי שיתייצב אצלנו למחרת בבוקר ויגמור עם הסיפור. הוא אמר שיגיע בבוק</div>Sun, 09 Nov 2008 18:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10151882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10151882http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10124666<div align="right" dir="rtl">התלוננתי על ההמתנה אז הגוף שלי החליט לחסוך לי קצת ממנה ונתן לי תשובה סופית מאד כמה ימים מוקדם מהצפוי. האיש מאושר עד הגג. אני לא מבינה איך אפשר להרגיש גם אכזבה וגם הקלה בו זמנית. גיליתי שיש המון סיפורים שלא סיפרתי לכם - כמו איך כדי לתקן נזילה קטנה וחסרת משמעות הרסו את המטבח שלי ולא הותירו בו אפילו לבנה אחת מחוברת למשהו בכלל, וזה היה לפני חודש ומאז אנחנו חיים באתר בנייה. או איך נגמר הרומן שלי עם המחלקה הגסטרואנתרולוגית ושאר מיני תרגימא. בפעם אחרת טוב? עבדתי עכשיו 12 שעות בעבודה שתכלס לא כיפית לי בכלל, המטבח שלי, שהיה אמור להיות גמור סוף סוף עדיין נראה כמו מדינת עולם שלישי קטנה (אבל עם אחלה ידיות בארונות) והחודש לא אז אין לי כוח ואני עייפה ועצובה מכדי לכתוב על כל הדברים האחרים שמעציבים אותי.</div>Sun, 02 Nov 2008 22:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10124666http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10124666http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10118805<div align="right" dir="rtl">יש לי בחילה שבאה והולכת, לא קשה אבל אי אפשר להתעלם ממנה - אז כן - נכון? אבל עליתי במשקל בשבוע האחרון, לא הרבה, רק כמה שבדרך כלל לפני ש/אני מקבלת, אז כנראה שלא. בשבועיים האחרונים אני אולטרה רגישה לריחות, שאיש נשבע שהוא לא מצליח להריח - אז אולי בכל זאת כן? אני עצבנית - עוד יותר מכרגיל וחסרת סבלנות, כמו תמיד בתקופה הזו של החודש - אז בכל זאת כנראה שלא הציצים שלי רגישים וכואבים - זה יכול ללכת לשני הכיוונים בעצם. אז כן או לא? ובינתיים - האיש בכלל לא בטוח שהוא רוצה. ולפעמים גם אני בטוחה שזו טעות נוראית. בכל פעם שאין לי כוח לשחק עם החתולה אני בטוחה שזה סימן שאהיה אמא נוראית ואני - אנחנו עוד בכלל לא מוכנים. ובכל זאת לא יכולה להתאפק מלרצות בכל זאת שהתשובה תהיה חיובית. כולם יודעים שדחיית סיפוקים זה לא הצד החזק שלי - אפילו אני. אבל האם זה משהו שמותר לי ככה להתייחס אליו? זה לא גדול מדי? בלתי הפיך מדי? מה יקרה אם יגמרו לי האומץ הכוח או הסבלנות? החודש שלי מתחלק עכשיו לשניים - שבועיים של המתנה בחוסר סבלנות לתאריכים שבהם אפשר לנסות ואז ציפייה מורטת עצבים לתאריך שבו אפשר יהיה לבדו</div>Sat, 01 Nov 2008 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=10118805http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=10118805http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9536282<div align="right" dir="rtl">טוב קודם כל - אני בחיים. נכון, כל הקוראים שלי (כן, שלושתכם) יודעים את זה כי לאחד אני נשואה ושתיים פגשתי ביום ראשון פנים אל פנים (!) במפגש הבלוגריות הראשון שלי(!!!).היו שם חבצלת ופארה - עימן אני דווקא בקשר כזה או אחר מחוץ לביצה, אך גםאושיות בלגוג נוספות כדוגמת דוד ופוסיקאט ואפילו בימבלונת קפצה לביקור קצרצר (מדי). אבל מדי פעם חשוב להבהיר את זה, לפחות לעצמי, אם לא ליקום. הפחיד אותי ללכת לשם. אני נורא רוצה שיאהבו אותי. ותמיד מרגישה כאילו אמרתי יותר מדי או לא מספיק. כאילו זזתי לא נכון, הזמנתי את המנה הלא נכונה, התלבשתי פחות מדי או יותר מדי. כאילו מה שאמרתי מעורר טינה. כאילו עצם הנוכחות של בחדר אינה מתקבלת בברכה. אז אני בוחרת להמנע ממפגשים - מי שלא מכיר אותי, לא יכול לשנוא / לכעוס / לזלזל בי נכון? ובכל זאת הלכתי. קצת כי פארה היתה אצלי בשבת ונהניתי כל כך שחשבתי שאולי לא יהיה כל כך נורא קצת כי האיש דחף והבטיח לבוא איתי (מה שהתברר כטעות חברתית מס' 1 - למפגשי בלוגריות מגיעים בלי בני זוג מסתבר) וקצת כי ההזמנה החמיאה לי נורא. כאילו אני באמת חלק מהברנז'ה הבלוגוספרית </div>Tue, 08 Jul 2008 21:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9536282http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=9536282http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9107340<div align="right" dir="rtl">יש שלב בהתבגרות שבו את כבר יודעת את החוקים. יודעת שצריך לשמור על הפה ולרשום כל דבר שנכנס אליו. יודעת לא לאכול אם אי אפשר לרשום כי זה מתכון לצרות. יודעת שצריך לרשום הוצאות כי אחרת תרגישי שאיבדת שליטה על החיים שלך. יודעת שצריך לעשות סוף סוף סדר בכביסה ובארון הבגדים כי הבלגן מציק לך הרבה יותר מחצי השעה שצריך להקדיש לנושא. יודעת שחוסר הסדר על שולחן העבודה הוא אינדיקציה לבלגן בנשמה ושהסידור יגרום לך להרגיש יותר טוב יודעת שאת חייבת להמשיך לעשות יוגה גם אם לא בא לך כי הגוף פשוט נעים יותר ככה וחצי שעה של חוסר נוחות שווה את 23.5 האחרות יודעת שצריך להתחיל לכתוב מאמרים לפחות חודש לפני תאריך ההגשה כי אחרת הצורך להתחנן להארכה מעביר אותך על דעתך ומדכא אותך. יודעת שאסור להכנע לדיכאון, שצריך לנשום עמוק ולהשאר בשליטה בחיים, בהרגשה, בערימת התיוק. יודעת שמה שחשוב זה לא מה חושבים עליך אחרים אלא מה שאת חושבת על עצמך יודעת שמגיע לך להרגיש טוב ועדיין, למרות שאין לך תירוץ, וכבר עבדת מספיק קשה עם מספיק מטפלים שעלו מספיק כסף כדי שיהיו לך הכלים להתמודד עם החיים ואפילו להנות מהם את רק רוצה</div>Thu, 01 May 2008 20:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9107340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=9107340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9095448<div align="right" dir="rtl">ביום חמישי האחרון עשינו האיש ואני מעשה מהסוג המשפחתי. אנחנו עכשיו עבדיה הנרצעים שלגורת חתולים. השם הרשמי שלה הואכפי שנחשתם קליאופטרה. אבל הגברת, כולה 30 סנטים מקצהאף עד קצה זנב, קצת קטנה לכזה שם ארוךאז כולם קוראים לה קליאו. חברה של אשתו של חבר של אחי נטשה אותה אצל הזוגשניסה בכל כוחו להפטר ממנה. אחי ששמע ממני שחשקה נפשי בטירן מהסוג המיימיים שאל אם אני מעוניינת.הייתי. האיש קצת פחות. אחרי לחץ פיסי לא מתון בכלל הוא נכנע.לא נורא, ברגע שראינו אותה הוא התאהב. סידרנו לה פינה משלה, מרופדת ונעימה אבל היא מוכנה לישון בכל מקום, בעיקר אם אנחנו נמצאים בו, חוץ משם. במילים אחרות - מזל שהמיטה שלנו גדולה כי עכשיו ישנים בה שלושה. בעצם "המיטה שלנו" זה גם לא לגמרי מדויק. זו המיטה שלה. אבל היא נחמדה ומרשה לנו להשתמש בה גם. החתולה היא כאמור חתולת רחוב נטושה שקיבלנו בחינם, אבל מאזהגיעה לביתנו, לפני פחות משבוע, הספקנו להוציא עליה תקציב של שבועיים. קיבלנו אמנם במתנהקופסה לחול (השירותים שלה. למזלה ולמזלנו, היא מחונכת לחלוטין וברגע שהראינו לה את הקופסה היא הבינה ישר שלא כדאי לה ללכלך לי את הסלון), אבל את</div>Tue, 29 Apr 2008 19:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (הלוואי ש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=179489&blogcode=9095448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=179489&blog=9095448