דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אחי הצעיר בן 20.

לכבוד יומולדתו התאספנו כולנו בקיבוץ לחגוג.

והייתם חושבים שאני מתכוונת להמשיך לפרט את החגיגות עצמן בשלב זה אבל לא, אצלי במשפחה רק ההתאספות דורשת דוקטורט במשפחולוגיה.

אבא ואמא גרים באותו קיבוץ. אבא מעשן ולכן הבית מסריח מסיגריות. בשבת אי אפשר לעשן ולכן בנוסף הוא בלתי שמיש בעליל בשבת מרוב עצבים. ותזכרו אנחנו מדברים על בנאדם שגם בימים כתיקונם יש לו פתיל קצרצר, קטנטן, אנפיניטיסימלי. בלתי קיים למעשה.

בקיצור - לא אוהבת לבלות איתו יותר מכמה שעות במרוכז. בטח שלא בשבת.

הסכם המשמורת חילק באופן "שוויוני" את השבתות והחגים בין ההורים שלי.

בהסכם, כיוון שגרנו עם אמא (בין היתר כי חוו"ד פסיכולוגית קבעה שאבא אינו מסוגל להיות הורה) אכלנו סעודות שבת עם אבא, אבל מיד בסוף הסעודה (שנערכה בחדר אוכל ציבורי מאד) יכולנו לסגת בחזרה למקום מבטחים. והתרגלנו לזה עם השנים אז כשבאנו לקיבוץ, השבתות המשיכו להספר אכלנו עם ההורה שהשבת הוגדרה "שלו" וגם כשאכלנו עם אבא, ישנו אצל אמא. וההסבר למעלה הוא דוגמית חלקים ביותר לסיבות לכך.

אבל כאמור - לאחי הצעיר ביותר מלאו 20 שלושה מתוך ארבעתנו כבר לא גרים בבית והסכם המשמורת כבר לא באמת רלוונטי.

בהתחלה, (זאת אומרת ב-15 השנים האחרונות) שיתפתי פעולה עם גן הילדים וניסיתי לשמש גננת, לתאם שבועות מראש כל ביקור כדי שכל הצדדים יקבלו מה שהם רוצים. האחים שלי נהנו מההפקר - הם אמנם נאצו לציית ולהגיע לשבת וחג בכל פעם שהוצאתי צו נשיאותי אבל כל הויכוחים מול אבאמא נחסכו מהם. ההורים שלי נאלצו לדבר רק עם מתווך אחד וקיבלו אותנו כחבילה - הכל או כלום.

אמא שלי החליטה להטיל על הסידור וטו. אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אנחנו יודעים שאבא שלי חרא ואין הצדקה לזה שהיא תשא בעול האירוח בלי לקבל את הצ'ופר של להפגין בציבור את מוצלחותנו ואהבתנו הניצחית לה על ידי הופעה לארוחות הציבוריות בקיבוץ. (הם חיים בקיבוץ, יש שם מדדי סטטוס מ-א-ד מוזרים). כתוצאה, גן הילדים הפך בשנה האחרונה לגן חיות. ועול הניהול הלך והכביד.

ככל שהתקדמתי בטיפול הבנתי שממש לא בא לי על הגננות והתפטרתי. הודעתי לשני הצדדים שאם יזמינו אותי, ויתאים לי, אבוא ואתארח במשרה מלאה אצל המזמין. באותה הזדמנות שברתי את החבילה והודעתי גם שאני יותר לא לוקחת אחריות למיקומו של שום ישבן חוץ משלי (ושל האיש אבל עליו עוד לא רבים). במידה ומזמינים אותי שני הורים לאותו סופ"ש, אני מכריעה כמו בשאלת תרומת אברים - לפי מי שנכנס לתוכנית קודם.

לשבת היומולדת אמא הזמינה אותי ואת אחותי שתחיה קודם. מצד שני אבא הזמין את האחים קודם. וכך לראשונה מאז התפטרותי, פורקה החבילה.

החוגג התקשר לאיים עלי שאם לא אתקן את המצב הוא לא בא לשבת.

חובבן!

15 שנים אני מנסה לתאם בין הרצונות והצרכים השונים של כל הילדים בגן. אין תירוץ או איום שלא השמעתי או השתמשתי בו. כשויתרתי על תפקידי כמזכ"ל האו"ם, האחים שלי שמחו מאד לנצל את העובדה שהם יכולים לבחור שלא לבוא לקיבוץ בחגים אבל עד השבת הם לא הבינו שיש עוד צד...

בקיצור - הודעתי לו בלשון שאיננה משתמעת לשום פן שגם אני לא חייבת לבוא לשבת ושלא יאיים עלי לא רוצה - לא צריך. אם יש לו בעיות עם סידורי הישיבה - שיזוז בעצמו. אותי אמא הזמינה אני מתארחת אצלה וזהו. הוא כמובן לא התקשר ליחידות ההוריות אלא לאחותי - לקטר עלי. היא התקשרה לאיים עלי אבל כאמור - 15 שנות מו"מ הקשיחו אותי ועמדתי בפרץ.

תוך חצי שעה העלם התקשר כדי לוודא שאני עדיין מגיעה לשבת כשהוא משדר "הבעיה נפתרה". מה שהוא התכוון לומר זה - העברתי את האחריות לצעוק עליך למישהו אחר.  

ההוא התקשר לצעוק עלי שאני חייבת לתקן את המצב כי העלם מאיים לא לבוא יותר לקיבוץ אפעם. הסברתי לו שוב שאני אחראית לישבן אחד בלבד והישבן שלי כפוף לחוקים הכרונולוגיים שהובהרו לפני חודשים ואין לי שום כוונה להתערב בבעיה שאני בכלל לא רואה בה בעיה (בואו נודה על האמת: אמא הכינה לי עוגת פודינג, ובאמת לא היו לי שום כוונות לסכן את הגישה לעוגה בשביל שומדבר)

האיום בעיקר שעשע אותי. העלם הרי לא כועס עלי. הוא לא יחרים אותי אלא את הקיבוץ. אני בכלל לא סובלת את הקיבוץ. מה האינטרס שלי לסכן את הפודינג בדיוק?

בשבת אבא שלי עשה ניסיון אחרון ועלוב למדי לעשות לי רגשי ולהסביר לי שהוא רוצה לראות את כל הילדים סביב שולחן השבת. אפילו לא הרמתי את הקול כשהסברתי לו שכולם ילדים גדולים, אפילו הוא, והם יכולים לתאם את זה לבד, לי לא משלמים מספיק כדי לעשות את זה בשבילם.

היתה שבת נחמדה. לא צעקו עלי (כמעט) ולא התרגשתי (בכלל)

ונדמה לי שזו היתה אחת השבתות הקיבוציות המוצלחות ביותר שהיו לי.