דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

בפח האשפה של חדר העבודה יש עטיפות ריקות של שוקולד וקרמבו.

ביליתי את כל סופהשבוע בצפייה בעונה הראשונה של בנות גילמור.

אבל לארוחת הצהריים היו לנו אורחים רבים והיא היתה למעשה מסיבת הפתעה לד'. הכלים נשטפו (לא על ידי!), העבודה שלא נעשתה, לא מחכה כבר שלושה חודשים אלא רק יום אחד, והיא בהחלט יכולה לחכות למחר. ואת העטיפות אפשר לספור. על שתי ידיים, אבל ישארו אצבעות.

זה לא היה סופשבוע הרסני, אלא סופשבוע נעים. יכל להיות יותר פרודקטיבי, אבל ממש זה לא נורא שלא. אני לא מפספסת שום דד ליין, אין תשלומים שמתעכבים, הבית מסודר, ונקי, ונעים. יכול היה להיות יותר טוב אבל - לא חייב, בכלל לא חייב. את בגדי החורף אפשר להוריד מחר.

אני לא רגילה לזה. זה גורם לי להרגיש אשמה. אני לא אמורה להינות. אני צריכה להיות יעילה. זו לא הפולניות שלי מדברת זה משהו הרבה יותר עמוק, אשמה שאני לא מצליחה לעקור. תחושת העילוי שליוותה אותי בשבוע שעבר כשנפטרתי ממשא של 6 שנים באקדמיה לא נמוגה אבל מלווה מן טעם רע שמלווה אותי ומקלקל את הכל. אני מרגישה תלושה, כאילו המשקל החזיק אותי מחוברת לרצפה ועכשיו אני מנותקת.

אני מחפשת עבודה מהותית יותר ממה שאני עושה עכשיו. החלטתי שאני אוהבת שעיתותי בידי ושטוב לי עם זה שאני יכולה לקום בבוקר ורק אז להחליט מה אני עושה עם היום. גם טוב לי עם זה שהשעות מתאימות לי וגמישות. אבל אין לי מספיק עבודה. וגם אם אני מוכנה להרוויח פחות כסף, אני צריכה יותר מזה כדי למלא לי את היום. ואני מפחדת.

נגמרו לי התירוצים ואני חייבת להתחיל לעבוד ברצינות. על ייצור הון אם אני רוצה שיהיה לי, על קריירה אם אני רוצה אחת כזו. אני קצת כועסת על האיש כשהוא מזכיר לי שויתור על עבודה בהיי טק פירושו ויתור על הכנסה ושלעשות מה שאני רוצה יכול לבוא, לפחות במקרה שלי, לפחות בטווח הקצר על לקנות מה שאני רוצה.

וזה מפחיד אותי. הבחירות, עכשיו כשיש לי החירות להינות מהן ולעשות אותן באמת, עם כל הלב, מפחידות אותי נורא. יש לי כיוון, אני יודעת לאן אני רוצה ללכת, אני אפילו רואה את הדרך לשם. אבל הצעד הראשון הזה מפחיד אותי נורא.

אז אני מהססת עוד קצת. תלושה, מחכה שהטעם הרע יימוג, שיהיה לי האומץ לעשות את הצעד הראשון.

בינתיים אני דואגת לכך שאוכל לחכות עוד יום

אני נהנית מסוף השבוע שלי.

ורואה את העונה הראשונה של בנות גילמור.

שוב.