דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

במתכונים של סבתא שלי יש הוראות שלא תמצאו בשום ספר בישול בעולם. כך לדוגמא, המתכון שלה לחמיצה פותח במילים: "קודם כל, תני לבעלך לקלף את הסלק".

עכשיו כשאתם יודעים מאיזה גנים מגיע הפוסט, מספר מילות הקדמה. המטבח בדירה החדש קטן יותר מבקודמת, אבל נוח הרבה יותר. הקודם היה צר וארוך וזה מרובע והכל במרחק "הושט היד וגע בם"*. האחסון במטבח, מפאת חוסר מסוים בארונות ומגרות - נעשה על מדפים ארוכים. נגמרו ימי זריקת-השקיות-הפתוחות-למגרה-בחוסר-סדר-כי-ממילא-אפחד-לא-רואה. ובמטבח הזה יש כל הזמן אורחים, מילא בני הדודים שלי, אני עוד יותר גדולה מהם, אבל דודה שלי המשוגעת לניקיון גם מבקרת לא מעט. ובואו נגיד שהפולניות שלי עוד תתמודד עם הפרצופים, אבל אצלי במשפחה פרצופים זה סיפתח ללקחת מטלית ולהתחיל להשליט סדר ועם זה באמת שהגנים שלי לא מתמודדים טוב.

בקיצור - הכל ארוז בצנצנות זכוכית גבוהות. וכיוון ש90% מחומרי הבישול הם אבקה לבנה (קמח, סודה לשתיה, אבקת אפייה, קורנפלור וכולי וכולי) הם גם מסומנים יפה בתגיות. ולידם נמצאות צנצנות זכוכית עם סוגים שונים של פסטה בקיצור - באמת תענוג לעיניים. וגם די כיף לבישול ואפייה.

מאז שעברנו למטבח הזה, אני אופה הרבה יותר. בהתחלה זו היתה עוגת תפוחים. ביליתי שבועות בפיתוח המתכון והבאתו לידי שלמות קולינרית שמסתכמת בזה שהפיינשמקר הפרטי שלי אומר: "טעים לי". ואז, כשחשבתי שהגענו אל המנוחה והנחלה, פתאום בלי לאותת - נמאס לו מעוגת תפוחים ובעצם, מה שהוא באמת רוצה, זו עוגת גבינה.

עכשיו אתם צריכים להבין, זה לא פשוט הסיפור הזה של עוגת גבינה. קודם כל, מעולם לא הכנתי כזו. חוצמזה, אני לא באמת מתה על עוגות גבינה וחוץ משני אלו - מתכונים גרועים לעוגות גבינה יש לא מעט אבל עם מספיק סוכר כדי שיהיו טעימים ומספיק נפח ואופי כדי שהאיש יאכל זה כבר סיפור אחר לגמרי לגמרי.

בשבוע שעבר הגעתי למישורת האחרונה של התואר שלי. היו לי שתי אפשרויות: לכתוב מאפס שתי עבודות סמינריוניות ביומיים וחצי ולהגיש אותן לפני תאריך ההגשה הסופי של האוניברסיטה** או לשלם עוד כ-6,000 ש"ח לאוניברסיטת תל אביב ולבלות עוד סמסטר באומללות הבלתי מצויה של האקדמיה שבאמת קצת נגמר לי ממנה ואני צריכה הפסקה.

לחלופין יכולתי לוותר על התואר, להסתכל ב-30,000 ש"ח ממיטב כספו של הבנק יורדים לטמיון ולבלות את השנה בתחושת החמצה וכשלון צורב.

הייתם חושבים שאני בטיפול מספיק זמן כדי לדעת לקחת את עצמי בידיים ולהבין שחוסר הנוחות הזמני של סופשבוע הרוס בהחלט אחד שווה את תחושת השחרור הבלתי נתפסת של הגשת הסמינריוניות הארורות ולדעת, לראשונה מזה 6 שנים, איך מרגישה בחורה שלא חושבת "אבל אני צריכה ללמוד עכשיו בעצם" כל פעם שהיא רוצה לראות סרט, לקרוא ספר או ללכת לישון.

אבל אם אתם באמת חושבים ככה, כנראה שאתם לא מבקרים מספיק בבלוג הזה.

במקום לאפשר לי לאמלל את עצמי האיש החליט לעשות מעשה והושיב אותי מול המחשב מתוך הבטחות ופיתויים מיני פיתויים לכתוב. והוא לא הניח לי לרגע לשכוח שאני חייבת לכתוב ותוך יום היתה כבר עבודה סמינריונית אחת גמורה ובזמן שהוא בישל ושטף כלים וניקה את הבית ואפילו סיכם בשבילי מאמר וכתב את הביבליוגרפיה - סיימתי גם את השניה.

כמובן, ביום ראשון, כשהייתי באמצע ניסוח המסקנות שלי לגבי האלימות האמריקנית נגד הפלות קיבלתי אימייל מהאוניברסיטה שהודיע לי שההגשה נדחת לסוף דצמבר. וכיוון שהאיש היה בעבודה ורחוק חלף בי ההגיג לדחות את הסיום למחר. או מחרתיים, או אפילו לשבוע הבא.

אבל כבר הייתי כל כך קרובה לסוף שאפילו לי זה נראה מגוחך וסיימתי את העבודה. היא לא הדבר הכי מבריק שכתבתי, אבל הציון יהיה עובר לפחות.

חשבתי אחר כך על זה שלמעשה, למרות שאני אינטליגנטית, ובעלת כושר כתיבה לא מבוטל והרבה מאד דעות, חוקרת מבריקה אני כנראה לעולם לא יהיה. כי כשיש לי יותר זמן, אני לא משקיע אותו בליטוש המחקר או הוספת עומק לעבודה, אני מבלה אותו בלמצוא תירוצים שלא לגעת בחומר בכלל. וזה אומר שגם אם היו לי עוד חודשיים לכתוב עכשיו את הסמינריונית, לא היתה יוצאת מזה עבודה יותר מעמיקה או מקורית. אני עובדת טוב תחת לחץ כי אחרת אני לא עובדת בכלל. ואקדמאית כנראה, כבר לא תצא ממני כנראה. קראתי פעם שיש למעשה 7 סוגים שונים של איטליגנציה. במלוא הצניעות שאין לי אני טוענת שלא חסר לי בכל מה שקשור להבנה וניתוח. אבל בה במידה אני חייבת להודות שמבחינה רגשית יש לי יכולת התמקדות והשקעה של ילדה בת חמש. אני לא מצליחה לקשר בין העבודה עכשיו לסיפוק אחר כך. מצד שני, אני עובדת על זה.

כאמור סיימתי את התואר, ואפילו פרו קיבלתי. ותחושת השחרור הזו מאשמה, הידיעה שאני כותבת עכשיו את הפוסט בזמן שלי, שלא אמור להיות מוקדש לשום דבר אחר עושה לי הרגשה כל כך טובה שזה היה שווה את הסופ"ש המחורבן בשבוע שעבר. ואולי אני אזכור את זה מספיק זמן כדי שפעם הבאה לא יהיה צורך בלחץ פיסי בלתי מתון כדי לגרור אותי למחשב ואז  לנתק לי את האינטרנט כדי שאפסיק לגלוש בישרא.

ולמה כל זה קשור לעוגות גבינה?

כי אני מרגישה חייבת לפחות את חלק מההרגשה הנפלאה הזו לאיש. וכשרציתי לעשות משהו טוב בשבילו, זכרתי שהוא שונא שאני קונה לו מתנות (קצת כי הוא קמצן והרבה כי אני לא באמת טובה בזה), החלטתי ליטול את נפשי בכפי ולהכין לו עוגת גבינה.

והיא יצאה מעולה.

והיום, כשהכנו גרסה קצת שונה של העוגה החלטתי שבהיותה יצירת כפינו להתפאר אני אחלוק אותה עם היקום. כיוון שאני עוד לא לארי קינג  ומעט מאד אנשים בשוטף מקשיבים לי בלי שאשלם להם על זה כסף אני אסתפק כנראה בפרסומה לחמשת המנויים שלי (כן עכשיו אני יודעת שיש לפחות 5 אנשים שקוראים אותי!):

לבסיס:

1.5 כוסות קמח

100 גר' מרגרינה

0.25 כוס סוכר חום (מהסוג הדביק, לא דמררה)

שתי כפות ליקר כלשהו (אני משתמשת בליקר בננות שקיבלנו לפורים, כי אחרת באמת לא היה לי מה לעשות איתו, זאת אומרת, זה ליקר בננות פור קריינג אאוט לאוד)

חלמון (החלק הצהוב)

כפית תמצית וניל (לא חובה)

קמצוץ מלח (שזה כמו קורט רק במילים אחרות. בקיצור, כמה שנתפס בין האצבע לאגודל).

מערבבים עד שנעשה בצק חלק, שוטחים בתבנית עגולה (קוטר 26) ומכניסים לתנור בחום בינוני ל10 דקות.

מוציאים מהתנור.

לגבינה:

מערבבים:

קילו גבינה 9%

כוס שמנת חמוצה

חפיסת פודינג וניל

5 כפות קורנפלור.

מקציפים:

5 חלבונים (הלבן)

חצי כוס סוכר.

בשלב זה נחלקים המומחים. האיש טוען שמקפלים את שתי העיסות זו לתוך זו. אני טוענת שרק בגדים אפשר לקפל ומה שבעצם עושים זה לערבב בעדינות. כל אחד יכול לבחור בין בית הלל לשמאי לפי איך שהוא מרגיש.

שופכים על הבסיס (אני חושבת שקוראים לזה קלתית אבל אני לא נוהגת להשתמש במילים שנראות לי כאילו בן יהודה היה מעוצבן על אשתו כשהוא המציא אותן, אז זה נשאר בסיס).

מכניסים לתנור לחום בינוני עד שזה נראה מוכן (אם זה נעשה שחור, פספסתם את נקודת היציאה).

מחכים שיתקרר (ניסינו לאכול חם - לא טעים).

אוכלים בתאבון.

לעניין שטיפת הכלים: אצלנו נוהגים להזמין כוח עבודה זול, הווי אומר ילדים בני 15 ומטה, "לעזור להכין עוגה" ואחרי שהם מערבבים וסוחטים ומשתמשים קצת במיקסר מודיעים להם שעל הכיף צריך לשלם ומטילים עליהם גם את שטיפת הכלים.

אגב ניסיתי את השיטה פעם על האיש ולכן אני יכולה לומר בוודאות שאחרי גיל מסוים השיטה לא ממש עובדת. אני עדיין מנסה לגלות מה נקודת האל חזור המדוייקת, אבל התצפיות עוד לא חד משמעיות בנושא.

זהו, אני הולכת לכתוב עוד קצת דברים אקדמיים, הפוסט הזה כבר ארוך לאללה אז עדכונים אחרים בפעם אחרת***

נ.ב

את יודעת שאת מבלה יותר מדי זמן בישרא כשבאמצע הקריאה של מוסף השבת של הארץ את מדפדפת אחורה כדי לגלות בן כמה הכותב בפינה השמאלית העליונה של הדף.

* כולל פינות שבכלל לא התכוונת לגעת בהם ועושות כחול על הרגליים, אבל שטויות, מתרגלים, ועכשיו חורף. ואולי בקיץ זה כבר בכלל יהיה אופנה חדשה. ואל תסתכלו עלי ככה - אם הירואין היה שיק אז מכות יבשות לגפיים גם יכולות.

** אחרי חודש וחצי הארכה בגין המלחמה. רואים, לא רק דברים רעים יוצאים ממלחמה.

*** לא מתחייבת יותר על התוכן, עד שאני מגיעה לכתוב או ששכחתי או שיצא לי החשק ולא בא לי שהלוג יעשה מטלה נוספת שאני לא באמת עושה, ככה נהיה בו חור בעדכונים בין דצמבר ליולי בפעם הקודמת.