יום אחרון ליולי..
החודש עבר מהר...
קייצת, בגרויות אחרונות, צה"ל, חברים, אהבה..
הקייצת הייתה כל כך מדהימה..מפליא אותי איך כל פעם מחדש אני מתאהבת בילדים האלה.
ילדים שלפני שנה, בדיוק לפני שנה, השקיעו את כל מרצם במשחקי כדורגל בקייצת, השנה הם אשכרה
שיחקו כמו ילדים קטנים.
כמו הילדים שהם.
ובנו. לגמרי בכוחות עצמם [ובעזרתנו כמובן].
ויצרו.
ועודדו.
וישבו.
ודיברו.
ילדים ששנה שעברה לא יכלו לשתף אחד ת'שני בכלום,
ישבו ודיברו על איך זה שלא מקשיבים להם זה פוגע בהם, בחופש שלהם.
ישבו ודיברו למה לא להגיב באלימות להתפרצויות אלימות שהיו כנגדם.
זה גם היה קשה.
כשחניך יושב ובוהה במשך שעה בכלום כי זה הלילה הראשון שלו בלי אמא ואבא, זה קשה.
וכשחניכה מסרבת לקבל טיפול רפואי ומסרבת שישלחו אותה הביתה, זה קשה.
וכשחניכה מתעוררת בבהלה בלילה ומתחילה לבכות בצורה נוראית, זה קשה.
וכשהיא לא זוכרת כלום מזה בבוקר וזה קורה שוב בלילה הבא, זה קשה.
ולהרגיש אחראית, מעין אמא ל4 ימים, זה פאקינג קשה!
להיות אחראית לזה שהם ישתו, ויאכלו, וישנו, ויתקלחו, ויתעסקו במשהו, ויבנו, וישמרו על עצמם..
אעע זה קשה.
אבל,
לראות את החיוך שלהם כשהם מדברים על הקייצת,
לראות את החיוך של ההורים שלהם במסיבת סיום,
לראות שלילדים האלה עדיין אכפת ממה שקורה בקן למרות שנגמרה הקייצת,
לראות את השינוי שהתרחש בהם במהלך השנה הזו,
לראות את האחדות בינהם,
לראות ולהווכח שחינוך זו באמת הדרך היחידה לשינוי אמיתי.
כי אם לא,
איך ילדים ששנה שעברה קיללו קבוצות אחרות,
שהמוראלים שלהם היו כנגד קבוצות אחרות,
שלא דיברו, שלא כיבדו אחד ת'שני
איך הם התבגרו להיות החניכים הנפלאים האלה?
חינוך חבר'ה..חינוך.
אהבה..
אני לא יכולה לדמיין לעצמי את הכמעט 8 חודשים בלי הדבר הנפלא הזה שנקרא אהבה.
הייתי חיה אבל לא כמו עכשיו.
זו תחושה כל כך ממלאת, כלכך..כלכך אי אפשר להכניס אותה למילים.
ואני גם לא רוצה.
אעע אני לא יכולה.
אני כל כך אוהבת אותו!
אני כלכך אוהבת אותך!!!
הלכתי.
המשך יום נעים (:
וחודש אוגוסט חם ונחמד =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
