שאני אתעורר בזמן לרכבת

שתהיה לי את הסבלנות לשמוע את כולם, גם אם הם חוזרים על עצמם, גם אם הם מביעים דעות שגורמות ללב שלי להישבר לרסיסים מרוב כאב,

שיהיה לי את האומץ להשמיע את הקול נגד,

שיהיה לי טקט,

שאני אצא מהמועדנית בלי תחושת האפסיות שהילדה בת השתיים נתנה לי להרגיש אחרי שהיא העיפה לי כאפה,

שאני אצא מהמועדונית עם תחושת העילאות שאחד הילדים אמר לי שהוא אוהב אותי,

שאני אדע להקשיב גם למורים הפחות כריזמטיים ולא אפסיד,

שאני אזכור לרשום משפטי מפתח ("זה כמו הציפייה במשך חיים שלמים לאהבת חייכם, ובסוף מגיע הבחור עם פרצוף... לא מעודכן מה שנקרא..")

שיהיה לי את הזמן להתקשר הביתה ולא לשכוח את האנשים שתמיד עמדו שם לצידי,

שיהיו שיחות חדר כמוסות אל תוך הלילה מלאות בסודות וגילויים,

שיהיו שיחות סלון לוהטות ותוססות על המדינה, הצבא, והחוק המסעיר הבא שמדינת ישראל תחוקק לנו,

שיהיו צחוקים,

שתהיה עבודה,

שאעמוד תמיד באחריות,

שאתן כתף תומכת למי שצריך,

שאדע לבקש עזרה,

שאגשים את כל מה שתכננתי,

שאתן מילה טובה,

שאקבל אחת בחזרה,

שנמצא לילה אחד לצאת לפלורנטין ולהתפאנן,

שלא אספור בחוסר סבלנות את הזמן הנותר עד החזרה הביתה.

שבוע טוב