http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959"הכותב לעצמו כותב לקהל נצחי"heCopyright 2026 כולה גלי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12947426<div align="right" dir="rtl">איך היא אוהבת!!! יובל המלכה כן כן יובל המלכה היא תולל מהלך אין מה לעשות עם זה... כמו שאמר רבי ברי סחרוף ״תולעים רודפים אחרי״</div>Tue, 20 Dec 2011 23:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12947426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12947426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12677877<div align="right" dir="rtl">זאת תקופה שבין השמשות. הרגע שחוצץ בין יום ללילה, בין קודש וחול. לא ברור אם הרגע הזה הוא רגע שאורכו שעה או שנייה. הרגע שבו השמש אוספת את כל חפציה מהפינות הנסתרות, פושטת את בגדיהומפנה את מקומה לירח, מעבירה את זכות הדיבור ולוקחת צעד אחורה. גם אני ביןהשמשות. חוצצת בין תקופות שונות בחיים. מנסה לאסוף את חפצי מהמקומות השונים. לוקחתאת האומץ, העקשנות, הלחימה והאמונה בעצמי שהשארתי בסטודיו בצפון העיר, אוספת לחיקיאת האהבה העצמית, האינטראקציה האנושית, רדיפת הצדק, ההתמודדות, ראיית האחר והחכמהשקיבלתי במכינה, משאירה צמוד אליי את האהבה,האכפתיות, החום שהוענקו לי עוד בילדות מהמשפחה. מנסה לשמר את הכל, קצתמפחדת שאין לי מקום. עובדה, עדעכשיו לא פרקתי את הארגזים מהמכינה. כשאספתי את החפצים שלי בפינוי החדר, נדהמתילגלות את כמות החפצים, מכתבים, דפים, חוויות, משברים שאספתי במהלך השנה. שוב לרדתלמכולת, לסופר זול אלון שחייב לנו, כי תמיד את כל הקניות לטיולים שלנו עשינו אצלו(לא בכל יום מקבלים הזמנה של 60 כיכרות לחם), לבקש עוד ארגז, פשוט אין מקום. איך החדר הקטןהזה הכיל את כל השנה הזאת? האם החדר הישן שלי מ</div>Thu, 11 Aug 2011 15:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12677877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12677877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12286981<div align="right" dir="rtl">אהבה שתלויה בדבר, שתלויה בי, שתלויה לייבוש. למרות שהיא מיובשת כולה, בא לי לתלות אותה עוד קצת. אפילו אם זה רק לצורך הרישמיות שתליתי אותה. צאי, תתאווררי קצת, תנשמי אוויר, תראי עולם. תפסיקי להסתובב סביב עצמך בתוך המכונה. פתאום משב רוח אביבי העיף אותה מהמרפסת שלי למפרסת של השכנים. טוב נו לא נורא, אבא יקנה לי חדשה.</div>Tue, 25 Jan 2011 02:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12286981http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12286981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12193196<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את הים. רחש הגלים מרגיע אותי, מחזיר אותי לימים ראשונים יותר, תמימים יותר וקלים יותר. גלי... לא רוצה להיות הגל שלך. לא רוצה להרגיע אותך יותר, לא רוצה להחזיר אותך לשום מקום. מצאתי מישהו אחר שאני רוצה להרגיע אותו. ולא, אני לא אגלה לך, גם אם תצווה עליי: "גלי!" לא רוצה.</div>Sun, 05 Dec 2010 00:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12193196http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12193196http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12156496<div align="right" dir="rtl">שאני אתעורר בזמן לרכבת שתהיה לי את הסבלנות לשמוע את כולם, גם אם הם חוזרים על עצמם, גם אם הם מביעים דעות שגורמות ללב שלי להישבר לרסיסים מרוב כאב, שיהיה לי את האומץ להשמיע את הקול נגד, שיהיה לי טקט, שאני אצא מהמועדנית בלי תחושת האפסיות שהילדה בת השתיים נתנה לי להרגיש אחרי שהיא העיפה לי כאפה, שאני אצא מהמועדונית עם תחושת העילאות שאחד הילדים אמר לי שהוא אוהב אותי, שאני אדע להקשיב גם למורים הפחות כריזמטיים ולא אפסיד, שאני אזכור לרשום משפטי מפתח ("זה כמו הציפייה במשך חיים שלמים לאהבת חייכם, ובסוף מגיע הבחור עם פרצוף... לא מעודכן מה שנקרא..") שיהיה לי את הזמן להתקשר הביתה ולא לשכוח את האנשים שתמיד עמדו שם לצידי, שיהיו שיחות חדר כמוסות אל תוך הלילה מלאות בסודות וגילויים, שיהיו שיחות סלון לוהטות ותוססות על המדינה, הצבא, והחוק המסעיר הבא שמדינת ישראל תחוקק לנו, שיהיו צחוקים, שתהיה עבודה, שאעמוד תמיד באחריות, שאתן כתף תומכת למי שצריך, שאדע לבקש עזרה, שאגשים את כל מה שתכננתי, שאתן מילה טובה, שאקבל אחת בחזרה, שנמצא לילה אחד לצאת לפלורנטין ולהתפאנן, שלא אספור בחוסר סבלנות את הזמן</div>Sun, 14 Nov 2010 01:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12156496http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12156496http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12131606<div align="right" dir="rtl">הסופי שבוע האלה אמורים להיות המפלט שלי, המיטה החמה לחזור אליה אחרי מסע מתיש של שבועיים. אבל בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי במירוץ נגד הזמן, בניסיון נואש להשיג אותו, אך אני כידוע מעולם לא הייתי אצנית מצטיינת, ובכלל, אני לא הטיפוס התחרותי, כך שלרוב הוא מביס אותי ללא רחם. איך ביומיים וחצי אני יכולה להספיק להיות עם אוהד, עם המשפחה, עם החברות, עם דייגו, עם שי, להספיק לקנות את כל מה שחסר, להספיק לרוקן מזוודה, לארוז אותה בחזרה, לבשל את העוגה המגניבה הזאת שרציתי ממש מזמן, להשלים שעות שינה, לנשום שוב את הבית... להיות עם עצמי? זאת כבר בקשה מגוזמת. אני מנחה לנחם את עצמי בלב, שלא משנה מה אני אעשה בזמן הקודש הזה, כל עשייה שהיא היא משמעותית, כי גם סתם להיות בבית זה משהו שאין לי. אבל לא משנה מה אני בוחרת, אני תמיד מרגישה שאני מאכזבת מישהו אחר, שאני מפספסת, שלא לא רואה את צרכי הסביבה, שאני מרוכזת בעצמי, אני מגיעה משבועיים כל כך טעונה ורוצה לפרוק עם היקרים שלי ונורא מפחדת שאני אשכח גם שלהם יש חיים ודאגות וחלומות ואכזבות. ואני נורא מפחדת שאני אעצור את עצמי מלשתף כי אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר לאנשים</div>Sat, 30 Oct 2010 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12131606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12131606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12103484<div align="right" dir="rtl">אוקיי אוקיי הבנתי את הרעיון עכשיו אפשר את החברות שלי בחזרה?</div>Sat, 16 Oct 2010 02:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12103484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12103484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12079144<div align="right" dir="rtl">לפעמים, אבל רק לפעמים בא לי שהחיים שלי כאן לא יהיו כל כך טובים. לא בקשה קונואנציאונלית (ככה כותבים?) במיוחד, אבל אולי אם יהיה לי קצת יותר רע כאן, מוצאי שבת לא יהיו כל כך נוראיים והמעברים ממקום למקום היו נעימים יותר.</div>Sun, 03 Oct 2010 02:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12079144http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12079144http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12070864<div align="right" dir="rtl">באיזו נינוחות אני נכנסת פתאום הביתה. להיכנס ללובי הבניין המצופה כולו מרצפות לבנות ומבריקות שנושאות איתן הבטחה שקטה. זאת לא הכניסה לדירה אי שם בשכונת שפירא, החשוכה והמבוישת, שאת פניה מעטרים בקבוקי בירה ריקים, מזריקים משומשים, קונדומים ונייר טואלט עם חרא. גם המעלית בבית, עטופה כולה בשטיח ססגוני, אבל לא מעיק מדי, לא מזכירה אפילו לא במקצת את חדר המדרגות בדירה בת"א. את פני בבית מקבל דייגו, הכלבלב הכי מתוק בכל מחוז גוש דן והשרון. עוד בעודי פוסעת בשביל הביתה הוא מרגיש אותי ומקבל את פניי בנביחות קצרות וחסרות סבלנות. כשאני נכנסת הביתה זאת חגיגה שלמה. איך הוא רץ לכיווני, וקישקושי הזנב שלו יותר חזקים ממה שהגוף הקטנצ'יק שלו מסוגל לספוג, כך שהם מעיפים אותו לכל מיני כיוונים שגורמים לתחת שלו להתנועע באופן משעשע על גבול המעורר חשד. אבל ברגע שאני מתכופפת אליו והוא נאסף אליי לחיבוק מפנק ושם עליי ראש שלא רוצה להפרד ממני שוב, לא יעזור שום ניענוע תחת, הוא הנסיך הקטן שלי, אהוב ליבי הנצחי. קשה להתחרות בקבלת פנים שכזאת, אך נדמה לי כאילו בדירה בת"א אין בכלל את הניסיון. בכל פעם לפני הכניס</div>Wed, 29 Sep 2010 18:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12070864http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12070864http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12064276<div align="right" dir="rtl">"חמש דקות אחר כך אני יורד מהמיניבוס, הולך לאורך הרחוב הראשי שבו צמודים אחד לשני דוכנים של בגדים מוזיפים, קלטות פורנו מזויפות ותכשיטים מזויפים, שכולם נמכרו ע"י קווקזים נמוכים שנראים כאילו נולדו בצ'רנוביל בשבוע הלא נכון. אני עוקף אותם, נכנס לתוך אחד הרחובות הקטנים המובילים דרומה, לתוך אפריקה הקטנה. בעצם זו לא רק אפריקה. יש פה את תיאלנד הקטנה, ומנילה הקטנה, ובוקרשט הקטנה, כל העולם השלישי מרוכז בין כמה סימטאות בדרום תל אביב. אוטונומיה של כביסות צבעוניות מתנופפות, בקבוקי בירה ריקים ונשים עם ישבני ענק שעומדות במרפסות זעירות ומסתכלות על הרחוב בחיוך ידידותי." ("האישה השנייה", יאיר לפיד) יכולתי לבחור בקיבוץ. יכולתי לנסוע לאיזה מקום פסטורלי שמתחבאים נו נחלים קטנים שאף אחד לא ראה, ששטיח ירוק עוטף אותו מכל כיוון (ולא, הכוונה היא לא למי ביוב). יכולתי לוותר על זיהום האוויר שמתוך הרגל כבר פחות חונק ועוטף, יכולתי להיות במקום שבו אני לא צריכה לפחד למצוא עוד נרקומן מתחת לבית שמשאיר אחריו מזריקים, קונדומים משו</div>Sun, 26 Sep 2010 21:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (כולה גלי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=172959&blogcode=12064276http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=172959&blog=12064276